חייו של צ'אק
כילידת שנות ה-50, אני מכורה לקולנוע. חייבת להזריק מדי פעם סרט על מסך גדול באולם חשוך. אני לא מרבה להתלהב פה מסרטים, כי אני לא איזה מומחית גדולה, ועל טעם ועל ריח וגו', אבל הסרט הזה הוא פשוט אחד הטובים שראיתי בחיי, סרט שמשתמש באמנות הקולנוע במיטבה, סרט שצריך לראות באולם חשוך, על מסך גדול, ולאו דווקא בגלל אפקטים מיוחדים, אלא בגלל המהות שלו, ובגלל איך שהיא מובעת כאן.
אסור לדעת כלום על הסרט לפני שצופים בו. אני הלכתי לסרט ככה, טאבולה ראסה, ועד מהרה לא האמנתי למה שאני רואה, למה שאני שומעת, וישבתי מרותקת בפה פעור (וירטואלית לפחות). רק כשהסרט נגמר הבנתי מה בעצם ראיתי, בחיי (אבל זה כי אני קצת סתומה, יש כאלה שהבינו הרבה לפניי).
אז מה? דווקא בגלל זה נהניתי מהסרט עוד יותר. וכעבור שבוע הלכתי לראות אותו שוב, עם מישהו אחר. ונהניתי לא פחות, ואולי אפילו יותר. אוצו רוצו, לפני שיירד מהמסכים.