מנהרות

אתמול אמרה לי חברה צעירה שהיא לא מצליחה לצלול לתוך ספרי קומיקס, כי הקריאה בהם לא מחזיקה לה את הקשב. אני יודעת בדיוק על מה היא מדברת – גם אצלי זה ככה ומן הסתם אצל קוראי ספרים רבים כמונו, הרגילים שרק טקסט מסודר בשורות רצות מעורר בנו רגשות, הזדהות ועניין. אז זהו, שבקומיקס של רותו מודן זה לגמרי אחרת, ואחרי קריאת הראיון איתה בהארץ, קל יותר להבין את הקסם שבזכותו נסחפים מיד לסיפור שלה, גם אם אין לכם שום עניין בארכיאולוגיה או בהיסטוריה, ואיך מיד אכפת לכם מכל הדמויות וממה שקורה איתן. בראיון מספרת מודן שהיא (כנראה הקומיקסאית היחידה ש)מלהקת שחקנים לתפקידי הגיבורים בעלילה, מצלמת אותם בווידאו כשהם משחקים את הסצנות, ורק אז מציירת אותן: "זה התחיל מזה שאני מספרת סיפור רק באמצעות מעשים ודיבורים. אין אצלי מחשבות או קריינות של מספר, זה מאוד נדיר (בקומיקס, ע"א). זה כמו בסרט, את רואה רק את הדמויות ומה הן עושות, וצריכה להבין מזה את הסבטקסט. וזה אומר שאני צריכה להקפיד שהתנועה והדיבור של הדמויות יהיו מאוד מדויקים. אם אני לא אומרת מה דמות חושבת, אני צריכה להראות את זה, בין השאר באמצעות שפת הגוף שלה".