top of page
מנהרות
מנהרות

מנהרות

רותו מודן

אתמול אמרה לי חברה צעירה שהיא לא מצליחה לצלול לתוך ספרי קומיקס, כי הקריאה בהם לא מחזיקה לה את הקשב. אני יודעת בדיוק על מה היא מדברת – גם אצלי זה ככה ומן הסתם אצל קוראי ספרים רבים כמונו, הרגילים שרק טקסט מסודר בשורות רצות מעורר בנו רגשות, הזדהות ועניין. אז זהו, שבקומיקס של רותו מודן זה לגמרי אחרת, ואחרי קריאת הראיון איתה בהארץ, קל יותר להבין את הקסם שבזכותו נסחפים מיד לסיפור שלה, גם אם אין לכם שום עניין בארכיאולוגיה או בהיסטוריה, ואיך מיד אכפת לכם מכל הדמויות וממה שקורה איתן. בראיון מספרת מודן שהיא (כנראה הקומיקסאית היחידה ש)מלהקת שחקנים לתפקידי הגיבורים בעלילה, מצלמת אותם בווידאו כשהם משחקים את הסצנות, ורק אז מציירת אותן: "זה התחיל מזה שאני מספרת סיפור רק באמצעות מעשים ודיבורים. אין אצלי מחשבות או קריינות של מספר, זה מאוד נדיר (בקומיקס, ע"א). זה כמו בסרט, את רואה רק את הדמויות ומה הן עושות, וצריכה להבין מזה את הסבטקסט. וזה אומר שאני צריכה להקפיד שהתנועה והדיבור של הדמויות יהיו מאוד מדויקים. אם אני לא אומרת מה דמות חושבת, אני צריכה להראות את זה, בין השאר באמצעות שפת הגוף שלה".

ברומן הגרפי הראשון שלה, "קרוב רחוק", ביקשה מודן מחברים שלה לשחק את הדמויות בעלילה, והודות לחברה שהיא גם שחקנית, הבינה ששחקנים יספקו לה איכויות אחרות. "ראיתי שלשחקנים יש מנעד הרבה יותר רחב של הבעה. אם הדמות אמורה להיות זקנה, השחקנית תרים את המשקפיים כמו זקנה, וזה עובר בציור". ואכן, את מתחילה לקרוא והעלילה קמה מול עינייך לתחייה, הדמויות ישר מסקרנות ומרגשות, ופתאום את מחזיקה ביד ספר שהוא סרט לכל דבר. במלים אחרות, צללתי לתוך הספר הזה בלי מסכה (וגם החברה שלי תצלול, ללא ספק), התאהבתי בכל החמודים ושנאתי את כל המעצבנים, והתפקעתי מצחוק מהילד של הגיבורה, דוקטור (בשום מקום לא מוסבר למה קוראים לו ככה), שהדבר היחיד שמעניין אותו – בדיוק כמו זאטוט מסוים בגילו שמוכר לי ולסלולרי שלי היטב – זה "כמה אחוזים יש באייפון", ולא חשוב של מי המכשיר, העיקר להמשיך במשחק.

לא מזמן העירה לי מישהי, בתגובה לאחד הפוסטים כאן, שההמלצות שלי (על ספרי מבוגרים) מלאות ספוילרים. התפלאתי, כי חשבתי שאני מצליחה להימנע מזה, בין השאר הודות לצילום גב הספר, לטובת המעוניינים בפרטי העלילה. המגיבה ענתה שלכן היא לעולם לא קוראת את גב הספר שמעניין אותה, וגם לא סקירות על ספרים, ולהמלצה הספציפית נכנסה רק מפני שכבר קראה את הספר (המתורגם) מזמן במקור. אז הנה, בלי ספוילרים: "מנהרות" הוא ספר משגע, שכל כפולה שלו היא כיף טהור, כמו ברומנים הגרפיים הקודמים של מודן (ר' צילום הגב), והוא מותח ונקרא בשטף: חבר שהגיע לביקור קצר ביקש לנוח בערסל עם "ספר לא ארוך שאי-אפשר להניח מהיד", נתתי לו את "מנהרות" והוא חיסל אותו בשקיקה תוך שעה קלה (275 עמ'! ערך: נח סטולמן)! אני לעומתו צרכתי אותו במנות קטנות, כמו בונבוניירה, שלא ייגמר. למבוגרים (מגיל 12 ומעלה, נראה לי), אחלה מתנה לאהובים (במגבלות הסגר, ברור) ובעיקר לעצמכם, ובאתר "עברית" אפשר לקרוא פרק ראשון ולקנות עותק דיגיטלי או מודפס בהנחה נאה, אוצו רוצו

כתר

bottom of page