כרטיס לירח
כרטיס לירח

כרטיס לירח

שלומית כהן-אסיף

מה יש בהם, בשירים של שלומית כהן-אסיף, שהופך אותם למיוחדים במינם? הרי כמעט כל מי שיודע להקליד במחשב מנסה את כוחו בכתיבת שורות קצרות ומחורזות לילדים, כי נדמה שזה כל כך קל, והוצאות הספרים גם נעתרות ומוציאות מדי פעם ספרי שירים קטנים ונחמדים לילדים. אבל אף אחד מהם לא דומה לאלה של שלומית כהן-אסיף; כי בשירים שלה יש קסם חד-פעמי, קסם מהורהר של ילדה עצובה, שלא רוצה להתבגר ואולי כבר התבגרה, אבל רואה דברים ששום מבוגר כבר לא זוכר שאפשר לראות – כמו נשיקה בתוך כיס, כוכב שנפל לשלולית, או שהצימוקים הם ענבים עצובים (כשמות שלושה מבין עשרות ספריה).

כי מצד אחד יש בשירים שלה משהו מאוד פשוט, פשטות ילדית כזאת, שמתעניינת בדברים המיידיים שנמצאים מתחת לאף – רוח, ענן, מראה, איש עם כובע – ומצד שני היא משלבת בתוכם רגש פרטי וכמוס, מתוק-מלוח, ונוצר סוג של קסם שאפשר לראות רק דרך דמעה שנשארה על הריס כשהחיוך כבר מתחיל, כמו התחלה של קשת אחרי הגשם. לכן השירים שלה הם לא "סתם" שורות מחורזות שבאות לבדר או למלא את הזמן, אלא הם משרים על קוראיהם הלך רוח רגשי-חולמני שהוא דווקא מעורר ומפרה, ואני ממש יכולה לדמיין לי ילד או ילדה יושבים בחדרם, קוראים בספר הזה שיר, ועוד שיר, ומשהו בתוכם זז ומשתנה.

קחו למשל את השיר "שתי דמעות ברוח" (עמ' 34): "שתי דמעות עפות ברוח –/ דמעה מכל עפעף./ בכי, בכי,/ לאן אתה עף?// החזירי לי, רוח,/ את הדמעות,/ אני אותן בכיתי,/ הן שלי מאוד!// לוחשת הרוח/ במלמול:/ 'הדמעות שלך/ יצאו לטיול –// מתגלגלות/ בין קצף לגל,/ מתרחצות/ בים כחלחל'.// שתי דמעות בכיתי/ לבד-לבד בשקט,/ שתיים יצאו לטיול,/ אחת חזרה צוחקת". כמה רגשות עדינים ודקים בשיר קטן אחד! איירה ברגישות ובחן רב: ענבל לייטנר, ערכה: נרי אלומה (46 עמ', לגילאי 9-3), ופה אפשר לראות 6 עמודים ראשונים (ארבעה שירים): tinyurl.com/vdqprkw

ספריית פועלים