כזה חבר
כזה חבר

כזה חבר

נירה הראל

איך עושים חבר? הלוואי שהיתה לזה תשובה מעשית. זה כמו השאלה "איך נרדמים", או "איך מתאהבים". אצל כל אחד זה אחרת, כידוע, ואי אפשר להכריח; או שזה קורה, או שלא. אבל איך מנחמים ילדה או ילד עצובים שלא מוצאים עם מי לשחק, בגן או בבית הספר (ואז, אבוי, גם אין להם עם מי להיפגש אחר הצהריים)?

למשל, בעזרת ספר כזה, שמראה איך יום אחד נרקמת חברות בין מיקה – שהיתה עצובה ימים רבים, מפני שלא מצאה עם מי להתחבר (כי נעם מרביץ, ועמרי כל הזמן צועק, ולרותם יש אוזניים גדולות, ושחר סתם בכיינית), לבין הילד יובל. כשילדי הגן יצאו לטייל לחורשה, מיקה בידלה את עצמה מהשאר כשטיפסה על עץ, אבל אחרי זמן-מה רצתה לרדת ולא הצליחה. כל הילדים שמתחת לעץ גילו אמפתיה – זו אמרה שתקרא לגננת, אחר אמר שיסביר לה איך לרדת, אחרת אמרה "אל תבכי" – אבל רק יובל קם ועשה מעשה: טיפס, הושיט יד ועזר למיקה לרדת. אחר כך, כשכולם הוציאו אוכל מהתיקים והתברר שיובל שכח את הכריך שלו, במקרה היה למיקה מספיק כדי לחלוק. ואחר כך הכל נעשה יותר קל, ומיקה כבר לא היתה עצובה.

ומה שנחמד זה שבהתחלה אבא צייר למיקה "חבר בהזמנה", בדיוק כמו שראתה בדמיונה: עם שיער חלק, עיניים ירוקות ורגליים ארוכות (אבל מיקה אמרה שחבר מצויר זה לא שווה); ובסוף, כשההורים שואלים אותה על החבר החדש מהגן, היא עונה: הוא נחמד? – "כן". הוא לא מרביץ? – "רק קצת, ואני מחזירה לו". והוא לא צועק? – "הוא צועק, לפעמים". והוא לא בוכה? – "רק כשכואב לו". השערות שלו חלקות? – "לא, יש לו תלתלים". העיניים שלו ירוקות? – "לא, הן חומות". ואיזה אוזניים יש לו? – "לא ראיתי, התלתלים מסתירים אותן"... אבל עובדה, הוא כן חבר של מיקה, והיא כבר לא עצובה. וגם אם אין כאן "מתכון בדוק" לחברוּת, הסיפור מדגים איך דברים קורים אם רק מאפשרים להם, בלי להיצמד לשום תסריט של ציפיות ודעות קדומות. מותק של ספר – שראה אור לראשונה לפני 17 שנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספריית פועלים, וזכה בפרס פניה ברגשטיין, ומצטרף לעשרות ספרי הילדים האהובים שכתבה נירה הראל – כעת עם איורים חדשים ומתוקים, בהוצאת זברה הפקות. 24 עמ', לבני 6-3.

זברה הפקות