רווח של חמש
טלי כהן צדק
יש כבר לא מעט מאמרים, שירים וגם ספרים שמנסים לתאר מה קרה לנו סביב 7 באוקטובר – לפניו, תוך כדי, אחריו – אבל נדמה לי שאם יש מסמך שיכול לשמש כחומר הסברה מעולה למצבנו בתקופה הזאת, ובעיקר של האימהות שבינינו, זה הספר הזה. ספר שבו אמא אכולת חרדה, אחוזת דאגה וטרופת דעת מרוב פחד על בנה שעומד להתגייס ולהילחם בשמה של הממשלה הנוכחית, מסוגלת לעשות. מילא להרגיש, מילא לחשוב, אבל לעשות! ודי בטוח שרוב האימהות שיקראו את הספר יזדהו איתה, כמוני.
זה לא ספוילר, כי די מהר על ההתחלה, וגם בגב הספר, הכל כתוב בבירור: האמא הזאת חישבה ומצאה שמלחמות, או מבצעים עקובים מדם, מתרחשים אצלנו מדי חמש שנים בערך, ואוטוטו הבן שלה מתגייס, והיא לא מזדהה עם הממשלה שעומדת לשלוח אותו לקרב, ולכן תעשה ה-כ-ל כדי שבנה יחמוק מהמועד הזה, שבו יצטרך גם הוא להילחם ואולי להיהרג. ו"הכל" פירושו לשקר לבעלה, למשפחתה ולחבריה, לבגוד במקום העבודה שלה וביישוב שלה, ולנסות לחולל אירוע שיגרום למדינה שלנו לפתוח במבצע מספיק זמן לפני שהבן שלה יהיה בעניינים, כדי שלא יספיקו לגייס אותו. ואת קוראת את הסיפור שהיא מספרת לעצמה, או בעצם לבן שלה (כי הספר כתוב כמו מכתב ארוך אליו), ושואלת את עצמך – ואת, מה היית עושה במקומה?
כי כן, גם את שאלת את עצמך לא פעם, מאז שהבנת מה קורה במלחמה הזאת, מה היית עושה אילו היה לך בן שנשלח להילחם בעזה. נכון, כבר עברת מספיק בחיים האלה כדי לדעת שאין סיכוי לביים את המציאות כאילו את אלוהים, כמו באגדה "פגישה בסמארה" ובכל הסיפורים האחרים, שבהם מי שמנסה לחמוק מגורלו עלול להיתקל בו חזיתית כשהוא אורב לו בפינה. אבל כאן אין פינות וגם אין סוף ברור, רק אמא שלא מסכימה להקריב את הבן שלה, וכולנו יודעות שזה לא היה קורה במלחמות הקודמות שלנו, שבהן חשבנו שאין ברירה, והפעם יודעות שיש. אבל כשמגיע רגע האמת, החייל שלך עולה על מדים והולך להילחם, כמו הבנים של רבות מחברותיי, כי החברים שלהם שם. התלהבתי כאן גם מספרה הקודם והמבריק של טלי כהן-צדק, "תנינה במישור החוף", וספרה החדש מוכיח שוב שמדובר בסופרת מצוינת. ספר חכם שכתוב בתנופה עזה, מהבטן, מהרחם, ואי אפשר להפסיק לקרוא (222 עמ', ערכה: מירי רוזובסקי, כעת בהנחה באתר ההוצאה).
שְׁתַּיִם