אבי ו'אהלי

בוקר אחד, בעשר בערך, גיסי יוסי התקשר למשרדי ואמר לי לבוא מהר לתל השומר, כי אבא איבד את ההכרה והרופאים מנסים להחיותו. עזבתי הכל, נכנסתי למכוניתי וטסתי לכיוון בית החולים. הטלפון של אחותי נילי השיג אותי במנהרה שברחוב אלוף שדה: "אבא מת." מאותו רגע, בכל פעם שאצלול אל תוך המנהרה הזאת - אבי ישוב וימות. והוא ימות רק כשאני חוצה את המנהרה לכיוון תל השומר. כשאני מגיע בכל בוקר למשרד, אני עובר באותה מנהרה לכיוון מערב, ואז אבי לא מת. הוא מת רק כשאני נוסע מזרחה. והיום, "סיון" מ-waze מורה לי להיצמד לנתיב השמאלי ולהיכנס ל"מעבר תחתַיי" ואני אכן נכנס למעבר ש"מתחתיה", ובכיוון אחד אבי מת, ובשני לא מת. (...) חצי שנה לפני מותו, אבא החליט שדי לו. הוא בטח התלבט בינו לבינו, לא שיתף איש בלבטיו וקיבל החלטה פה אחד: לא עוד. והמבצע שלו היה ערוך בשלבים, וכמו במבצע היו רגעים של התקדמות, דריכה במקום ונסיגה. אבל הכיוון הכללי היה קדימה. למות. שנים רבות אבי סבל מלבו, עבר צנתורים, התקפי לב, שמיעתו קהתה והוא נזקק למכשיר שמיעה שלא רצה בו, התקשה בהליכה, ובכלל מצב בריאותו הפיזית לא היה כפי שרצה ובטח שלא תאם את בריאותו הנפשית והשכלית. אבי היה מנוי בשח"ל, ובכל פעם שחש לא בטוב, התייצבו שליחיהם וסייעו ופינו לבית החולים והוא התאשפז ושוחרר, וחוזר חלילה. נמאס לו. באוגוסט 2008 אבי התקשר לשח"ל והודיע להם שהוא מבקש לבטל את המנוי. וכגורלם של כל אלה המבקשים לבטל מנוי, הוא נאלץ לעמוד במתקפת שידולים ופינוקים. הפקידה החלה לפייס אותו ולשאול למה הוא כועס עליהם, ו"בכלל, שלמה - אנחנו עובדים יחד שנים רבות, אז סַפֵּר לי מה קרה? אתה מתלונן על כאבים בחזה ואנחנו מפַנים. זה ההסדר בינינו - אז למה לשנות? זה טוב לשני הצדדים. היינו לא בסדר? שלמה, אתה כועס עלינו?" ואבי, רגוע, נותן לה להתפרץ לדלת פתוחה וחולק לשח"ל שבחים, ואומר לה שהם היו עשר, אבל זהו. מספיק. אמי שמעה את השיחה ומיד טלפון אלי: "חייבים לדבר איתו. מה אעשה איתו בהתקף הבא? דבּר איתו." אמי ניסתה לשדלו לחזור בו מהחלטתו ונתקלה ב"הניחי לי" המוכר והידוע. אביבה, אחותי הבכורה, נשלחה לשדלו. התיישבו ליד "שולחן הישיבות", שהוא גם שולחן האוכל שבפינת הסלון, וגם השולחן לפתרון התשבצים והסודוקו. שולחן רב-תכליתי. התיק הרפואי והמסמכים של שח"ל פרושים על השולחן. ואביבה, כמו אביבה - בטון שָלֵו, רגוע ופדגוגי מנסה לשכנע את אביה שהוא טועה, ואם לא למענו אז למען אמא, ואם לא למענה אז למעננו ולמען נכדיו וניניו. ואבא - גם הוא כהרגלו, כאשר הוא בוחר בהרגל הזה דווקא - אינו משסע ואינו מפריע, מקשיב ומעמיד פנים שהוא פתוח למשא ומתן וניתן לשכנוע. מעמיד פנים, אבל החלטתו בעינה עומדת. ובשלב הזה, כשכלו כל הקִצין, או שעוד מעט יכלו - אמא מגייסת אותי. ואני ממתין כמה ימים כדי להסוות את מטרת בואי. ואני בא, מתיישב אל שולחן הישיבות. מאחורַי תלויות על הקיר כמה תמונות: יו"ר לשכת עורכי הדין (טוניק) מעניק לי את רשיון עריכת הדין. התמונה היחידה הקיימת נמצאת אצל הורי. ותמונה נוספת שבּתי צילמה את אבי ואותי, כשאבי מעניק לי את מתנת יום ההולדת הקבועה לכל אחד מילדיו: צ'ק בסך 500 ₪, בתוספת מספר השנים שמלאו לילד. בתמונה אבי מגלם את מנהל מפעלי ים המלח המעביר את התמלוגים ברוב חגיגיות לשר האוצר. השֶׁק צולם במעופו מידיו של אבי לידַי שלי. ואני מוציא את ההסכם של שח"ל ולפני שהוצאתי הגה, אבי מקדים אותי ואומר לי בציניות: "שָלחו אותך אלי...?" והפעם תורי להעמיד פנים: "מה פתאום, באתי מיוזמתי." והוא: "טוב, יא-אִבּני, מה אתה רוצה?" ואני, איזה יתרון יש לי על אחותי? מה אוכל לומר שהיא לא אמרה? מה אוכל לומר שאמי כבר לא אמרה לפנַי? מה נותר לי? שסעיף 13 לחוזה קובע שצריך לתת לשח"ל הודעה מוקדמת של שלושים ימים. ואבא: "זהו אִבּני? בשביל זה באת? אז ניתן להם שלושים ימים ונתנתק." ולא חלפו ימים אחדים, ואמי טלפנה למשרד וביקשה אותי ואני עניתי ושמעתיה זועקת בבלבול, ספק אלי, ספק למזכירה, ספק לריבונו של עולם: "שלמה... שלמה..." טרקתי את השפופרת, הזמנתי שח"ל וטסתי מהר לבית הורי. האמבולנס ואני הגענו כמעט יחד. שח"ל נכנסו לרחוב הקטן והחד-סטרי נגד כיוון הנסיעה ואילו אני הגעתי במהירות מטורפת, אבל כחוק - מהכיוון הנכון. והרופא רץ לבית הורי עם תיק כבד. ואחריו משתרכים הפרמדיק ואני, ואבא ממתין לנו בחדרו הקטן. החדר שפעם היה שלי, כשנותרתי הילד האחרון בבית. החדר שנלקח ממני באמצע השירות הצבאי שלי, כאשר הורי החליטו (בלי לשאול אותי) לאמץ חייל הודי בודד שמשפחתו נשארה בבומביי. אני הייתי חייל בגולני ויצאתי לחופשות פעם בחודש, ואילו אחי ההודי שירת באזור המרכז והיה מגיע הביתה כל יום. אז חבל שהחדר יעמוד ריק.