אמיליה והנשף הבּרבָּרי
לורה אלן אנדרסון
היה כיף גדול לתרגם את הספר הזה: קודם כל כי הוא מצחיק וחכם, והדמויות שבו חמודות בטירוף, ושנית, בזכות שפע אתגרים מענגים לפיצוח תרגומי. הגיבורה אמיליה היא ילדה-ערפדית נבונה, בתם בת העשר של הרוזנת הַבְלוּלית והרוזן דְרֶק ניב-חד, שגרים בארץ נוקטורניה – שם כולם חיים בלילה וישנים ביום, מתבשמים באו-דה-קולחין, אוכלים מאכלים מגעילים כמו רימות צלויות בדבש, דגני שטותי-פרוטי וזנבות חשופית ופוחדים פחד מוות מיצורי יום נכלוליים, כמו פיות וחדי-קרן, ומהחומר המסוכן שנקרא נצנצים (בזה אני דווקא מזדהה איתם).
אלא שזה ממש לא העיקר בספר, אלא רק האמצעי לפתות ילדים תמימים שיקראו ויהפכו עוד דף בדרך אל הסוף המפתיע (שכולל מסר חשוב ואף אקטואלי מתמיד). כי כן, בנוקטורניה קורים דרך שגרה עניינים שניתן להגדירם כ"זוועה מקַפֶּצֶת", קצת מגעילים אבל בעיקר מצחיקים, הילדים לומדים באקדמיית קטקומבה שבה למורה קוראים מיס שלד (וככה היא גם נראית) וכשהמורה למוזיקה גומר לנגן את מארש המוות בעוגב, הוא מתפוצץ לרסיסים. בביתה של אמיליה נהוגים שמות חיבה כמו "הבל-גרעפס חמוד", "פלוץ מתוק שלי" ו"אשמדונת", זועקים מדי פעם "שוד וקבר" ובאופן כללי מתנהגים הרבה יותר גרוע ממשפחת אדמס. אבל מה שבאמת נחמד בספר הזה, לצד משחקי הלשון ותיאורי הגועל, זה שהוא לא מתעסק רק באיכסה-שמיכסה, אלא בעצם בדעות קדומות ובכמה הן מקלקלות את החיים.
לא אפרט כאן יותר מדי, כדי להשאיר מקום להפתעות, רק אומר שבגלל כל מיני צירופי מקרים, כמו שקורה גם בעולם שמחוץ לספר, יוצא שתושבי נוקטורניה נחשפים ליצורי היום (ולהפך) ומגלים שהדברים שהאמינו בהם עד כה בכלל לא נכונים ומקורם בשמועות חסרות בסיס. ספר מתוק ומלהיב לבני 8–12, בחנויות הספרים ובהנחה נאה באתר ההוצאה.
סיגליות