דמיון
דמיון

דמיון

אלכס אפשטיין

לספר הזה אפשר היה לקרוא גם "תמימות", כי דמיון יש לכולנו, אבל תמימות טהורה כמו של ילד בן חמש – פחות, ולכן תענוג גדול לדפדף בו ולהתמוגג מתמימותו של ילד בן חמש, שהסופר משוחח איתו. כל עמוד הוא אגל טל של תמימות: "כמה מלים יש? – המון. – וכמה מלים אין?" או: "זה ספר עם פרסומות? – ברור שבלי. אין פרסומות בספרים. – אז איך נדע איזה עוד ספרים לקרוא?" או "איזה טלפון היה לך כשהיית קטן? – לא היה לי טלפון. – אז איך התכתבת עם אמא?"

ואלה עוד רק הציטוטים הקצרצרים, יש גם יותר ארוכים ומתוקים לא פחות, ובסוף יש גם סיפור בונוס מבריק על הילדה אביגיל. בקיצור, מה יש פה לדבר, ספר קטנטן וחמוד עד מאוד, ואני גם יודעת בדיוק למי אתן אותו במתנה: לאמא שלי, שהיום יש לה יום הולדת 87, והיא כבר לא כל כך קוראת ספרים עם עלילה שמתפרשת על פני יותר מעמוד או שניים (ולכן נהנית מאוד לקרוא שירה), וספר כמו זה הוא בשבילה כמו קערה של ממתקים, שאפשר לטעום ממנה בלי סוף כי אולי לא תזכור ממתק שכבר ראתה קודם. עוד מעט אסע לברך אותה ליום ההולדת עם הבונבוניירה הזאת, ואני חושבת שהיא ממש-ממש תשמח.

ואם מתחשק גם לכם לשמח מישהו עם צרור מתוק כזה של תמימויות (51 עמ'), באתר של הוצאת "עברית" אפשר לקרוא את הקטע הראשון ולרכוש עותק דיגיטלי ב-30 שקל, או עותק מודפס ב-56 שקל באתר ההוצאה או (עם חתימת המחבר) בחנות "המגדלור".

פרדס