top of page
נקודת ההתכה
נקודת ההתכה

נקודת ההתכה

אסתי הלפרין מימון

אי-אפשר לקרוא את הספר הזה בלי להרגיש שהוא עלינו. גם אם לא עברנו משהו דומה למה שעובר על זוג גיבורי הסיפור בביתם המשופץ, אנחנו מכירים את זה, מכירים כל כך טוב. אולי גם מפני שכל הספר מסופר בגוף ראשון רבים – "אנחנו". ברור לך שהמספרת היא האשה (לא יודעת למה), אבל היא לא סוטה לרגע מלשון אנחנו, וגם כשהיא מספרת שכל אחד מבני הזוג אומר או עושה פה ושם משהו אחר, היא יודעת איך לתאר את זה כך שהגוף המספר נשאר "אנחנו". ואלה באמת אנחנו, עצמנו.

כי זה לא רק הבית של הגיבורים שמתחיל להתפרק – וזה לא ספוילר, זה קורה מיד בפסקה הראשונה: "התעטפנו במעילים ועלינו לגג... להבין איך קרה מה שקרה", והחיטוט שלהם בגג מגלה כל מיני רמזים עלומים (כולל זוג חשוד של תחתוני תחרה אדומים) למה שקרה לפני, ותוך כדי, ואחרי – ומה שלא יהיה, ברור שמישהו כאן פישל בענק, ולא בטוח שזה רק הקבלן, כי כשהולכים לבנות את הבית שבו תרצו לגור כמה שיותר שנים, אולי עד יומכם האחרון, לא עושים את זה חאפ-לאפ. לא, צריך לבדוק ולהקפיד ולשמור אצבע חזק על הדופק, שהכל ילך כמו שצריך, גם לפני וגם תוך כדי וגם מיד בסיום, לפני שיהיה מאוחר מדי. ואם לא עשינו ככה, אין לנו אל מי לבוא בטענות. ומה זה מזכיר לנו? איפה אנחנו היום? בדיוק.

הספר כתוב לעילא. אי אפשר להפסיק לקרוא, אפילו שכאילו לא קורה בו כלום, רק תיאור של תהליך זוגי שמתומצת כבר בגב הספר, ובכל זאת את הופכת דף אחרי דף ללא הרף, כמו בתעלומת רצח, אף שידוע לך מראש שאין פה בלש ולא נדע מי הרוצח. כי אלה אנחנו: "בשנים הראשונות ליחסים אפשר לומר שהיינו אידיאליסטים. נטינו לרדוף את האמת ואת הצדק, כל אחד בדרכו. מתווכחים על מי התחיל ומי רק הגיב לשני. מי היה לא בסדר. באמת ובתמים האמנו שאפשרי לחרוץ דין וחיפשנו אשמים. מתחשבנים על שעות השינה כשגידלנו ילדים (...) מתווכחים על מי עשה טעות כזו או אחרת. בגלל מי לא היגרנו לקנדה. בגלל מי לא קנינו ביטקוין כשעוד היה בזול. מי האמיץ ומי הפחדן (...) התעסקנו גם המון בעתיד (...) עם הזמן, העתיד הפך לעבר שדנים בו בין כותלי בית המשפט הזוגי. החלומות נהפכו עם השנים לזכרונות, התוכניות נהפכו למשימות, ולבסוף דהו אל תהום הנשייה". כן כן (183 עמ', ערכה: אורנה לנדאו), כעת בהנחה נאה באתר ההוצאה.

התחנה

bottom of page