פיפ ופוזי - לילה בלי צפרדי

מה שמעניין בספר הזה הוא שאין בו זכר למבוגרים, כלומר להורים, אף שגיבוריו אמורים להיות בני 6-4 לכל היותר: פוזי אורזת בעצמה את המזוודה שהיא לוקחת אל פיפ, נוסעת אליו לבדה באוטובוס ושניהם משחקים בכיף, אוכלים ארוחת ערב, עושים אמבטיה, מצחצחים שיניים, קוראים סיפור מצחיק – והולכים לישון. שום התערבות הורית – אפילו לא בשעת המשבר, כשפוזי מגלה ששכחה את צפרדי בבית. ואם ציפינו שפיפ יזעיק את הוריו, ואלה יטלפנו להורי האורחת הבוכייה, שייאלצו לטרוח איכשהו כדי לפתור את המשבר – הפתעה! פיפ מנסה לפתור אותו בכוחות עצמו. הוא מציע לפוזי כל מיני תחליפים, אבל פוזי מייללת נורא, עד שפיפ עושה "משהו שהיה לו קשה מאוד לעשות" – ומציע לה את פיגי, הבובה הצמודה שלו. והנה, הפלא ופלא: פוזי מפסיקה לבכות, כי "פיגי היתה חזרזירונת ממש נחמדה" ושניהם הולכים לישון ונרדמים בקלות. "ולמחרת, כשפוזי חזרה הביתה, היא מצאה את צפרדי הצפרדע – בדיוק איפה שהשאירה אותה!" (עד למשפט הזה חשבתי שצפרדי הוא בּוּבּ, אבל נחמד ששתי הבובות של שני הילדים הן נקבות).