פיפ ופוזי - לילה בלי צפרדי
פיפ ופוזי - לילה בלי צפרדי

פיפ ופוזי - לילה בלי צפרדי

אקסל שפלר

דילמה רצינית אצל הורים לתינוקות: האם לתת לקטנטנים בובה או "שמיכי" שייקשרו אליהם וישמשו כ"חפץ-מעבר" מרגיע ומנחם (בעיקר בסביבה לא-מוכרת), או לא? הנימוקים בעד ברורים. הנימוקים נגד: האסון והמשבר הנוראי הצפוי כשהחפץ איננו בנמצא, מסיבה זו או אחרת. כשאני רואה פעוט אהוב מחבק את הארנב הממורטט שלו (ששמו גרשון, אם תהיתם, ויש לו מחליף זהה למקרה חירום) כאילו היה קרוב-משפחה אבוד והולך איתו באושר לישון, כל הלבטים מתפוגגים; אבל תראו מה קרה לעכברונת פוזי, כשהלכה לישון בבית של החבר שלה פיפ – היא שכחה לקחת את צפרדי, בובת הצפרדע שלה, שבלעדיה היא לא נרדמת!!! מה עושים?

מה שמעניין בספר הזה הוא שאין בו זכר למבוגרים, כלומר להורים, אף שגיבוריו אמורים להיות בני 6-4 לכל היותר: פוזי אורזת בעצמה את המזוודה שהיא לוקחת אל פיפ, נוסעת אליו לבדה באוטובוס ושניהם משחקים בכיף, אוכלים ארוחת ערב, עושים אמבטיה, מצחצחים שיניים, קוראים סיפור מצחיק – והולכים לישון. שום התערבות הורית – אפילו לא בשעת המשבר, כשפוזי מגלה ששכחה את צפרדי בבית. ואם ציפינו שפיפ יזעיק את הוריו, ואלה יטלפנו להורי האורחת הבוכייה, שייאלצו לטרוח איכשהו כדי לפתור את המשבר – הפתעה! פיפ מנסה לפתור אותו בכוחות עצמו. הוא מציע לפוזי כל מיני תחליפים, אבל פוזי מייללת נורא, עד שפיפ עושה "משהו שהיה לו קשה מאוד לעשות" – ומציע לה את פיגי, הבובה הצמודה שלו. והנה, הפלא ופלא: פוזי מפסיקה לבכות, כי "פיגי היתה חזרזירונת ממש נחמדה" ושניהם הולכים לישון ונרדמים בקלות. "ולמחרת, כשפוזי חזרה הביתה, היא מצאה את צפרדי הצפרדע – בדיוק איפה שהשאירה אותה!" (עד למשפט הזה חשבתי שצפרדי הוא בּוּבּ, אבל נחמד ששתי הבובות של שני הילדים הן נקבות).

מותק של ספר על חברוּת, על ויתור, על תושייה ועל התגברות אמיצה על משברים. הציורים, כמו תמיד אצל אקסל שפלר (המאייר הקבוע של ספרי ג'וליה דונלדסון, "טרופותי" ושות'), נהדרים ומחממי לב, והתרגום המלבב מאנגלית הוא של סיגל גפן. מומלץ בחום לבני 5-2 (24 עמ').

ידיעות ספרים