ליד עץ התות

כך גם בספרה החדש והאניגמטי של טובה שינברג, שפותח כך: "ליד/עץ התות/ מצאה/ רותי רות/ בובה סמרטוט/ גדולה,/ בלי מעיל,/ בלי כובע,/ בלי שמלה./ הפה שלה/ קצה חוט/ רקום,/ האף פרום./ עין אחת/ לַבּובה סמרטוט/ ישֵנה,/ עין אחרת/ ערה,/ ועל הראש/ לַבּובה סמרטוט/ שערה בהירה". והקוראת הבוגרת מיד נזכרת בבובה אלישבע הנחמדת של מרים ילן-שטקליס, שהיא פיסחת, קירחת ואפה שבור, אבל בעיני הילדה המספרת היא יפהפייה. אכן, ילדים בימינו רגילים לצעצועים מושלמים, שנזרקים לפח כשהם פגומים לטובת צעצוע חדש, ואולי זה מה שקרה לבובה-סמרטוט שמצאה רותי-רות; אבל בעיניה של רותי מדובר במתנה שקיבלה מעץ התות, והיא מחבקת אותה וצוחקת, צוחקת ומחבקת. פניה של הבובה אמנם מחייכות, אבל יש בה עצב סמוי, שמתבטא באמירה שלה לרותי לפני שהן נפרדות: "רותי רות/ חברה/ מחר בבוקר/ תחזור בחזרה", ואז נושרת גם דמעה קטנה, רמז לכך שהבובה ננטשה בעבר. אבל רותי מרגישה את צערה ואת בדידותה של הבובה שהיתה פעם אהובה, ולכן למחרת היא חוזרת ומלבישה ומקשטת אותה ואף בונה לה בית מענפים ומאבנים, והקורא תוהה - האמנם תשאיר את הבובה מתחת לעץ התות ולא תיקח אותה הביתה? אולי "לא נאה לה" להכניס בובה כזאת הביתה? הטקסט אינו מבהיר ואינו משיב על התהייה, אלא מתאר איך רותי מחבקת את הבובה ומלטפת ביד "קְצֵה פֶּה שֶׁרָעַד", מודעת לגמרי לעצב ולחרדה של חברתה החדשה - ורק בציור האחרון רואים שהילדה נושאת בידיה את הבובה כמו שנושאים תינוק ומתרחקת מעץ התות על שביל שמוליך כנראה אל ביתה, שיהיה מעתה גם ביתה של הבובה, למרות הבית שבנתה לה מתחת לעץ. יפה בעיניי ששינברג השאירה לקורא מרחב לחשוב על גורלה של הבובה ועל מעשיה של רותי, בלי לתחום את הסוף במלים - שהרי מדובר כאן בסיפור על חברות ועל אהבה ועל קבלת האחר, ואצל כל אחד זה אחרת. רותי אוהבת את הבובה ורואה בה "מתנה", למרות פגמיה הברורים לעין, והבית שהקימה בשבילה הוא בעצם מחווה של כבוד: גם אם תיקח את הבובה לביתה, אין זה משום שהיא חסרת בית, שהרי כבר בנתה לה בית, אלא מפני שהיא אוהבת אותה ורוצה בה. כמה רגש נמסך בסיפור הקטן והפשוט הזה, שמעביר לילד הקורא ידיעה ברורה של אהבה שקיימת בעולם גם ליצור לא מושלם, אהבה נדיבה וחומלת שמסוגלת לנצח את העצב הכי גדול.