לא מדברות עם אנה
לידר הראל
לכאורה, ספר ילדים על נושא כל כך בנאלי ושחוק – חרם. כמה נכתב ודובר על התופעה המכוערת הזאת, קבוצת ילדים שמחליטה להחרים מישהו או מישהי מתוכם, להפוך אותו או אותה לשקופים, תוך אטימות מוחלטת לסבל ולהשפלה שנגרם בשל כך למי שהחרימו. באמת לא חשבתי שיעניין אותי לקרוא עוד ספר נוער עכשווי על בעיות של נוער, אבל ילדי השכנים החכמים שלי קראו ושיבחו מאוד, ואמא שלהם, שמכירה את טעמי בספרים, אמרה – "תקשיבי, זה ספר ממש מיוחד, נשאבתי לתוכו בלי כוונה ונראה לי שתאהבי אותו. בין השאר, מה שמיוחד בו זה שאין בו טובים ורעים."
וכרגיל, היא צדקה. זה באמת ספר מיוחד, ששואב אותך פנימה ומעורר בך סקרנות ואמפתיה מפתיעה לגיבורות, ומפרק לפרק יותר אכפת לך מהן. כי הוא מספר על מה שקורה לאנה ולנטע, שהיו פעם החברות הכי טובות, דרך עיניה של כל אחת מהן, לסירוגין (ולא בגוף ראשון): מתחילים בסיפורה של אנה, כגיבורת הספר, ואחריו קוראים על המתרחש מהזווית של נטע, שצוברת כעסים על אנה ויום אחד מחליטה להפסיק להיות חברה שלה, ואף "מלכלכת" עליה באוזני החברות המשותפות. אנה לא מבינה מה קרה ומדוע, ואַת הקוראת מזדהה איתה ורוצה מאוד לשנוא את נטע ואת החברות שלה, אבל הסופרת לא נותנת לך.
וזה באמת מה שיפה ומיוחד בספר. הראל טווה את סיפורן של שתי הבנות ברגישות רבה, גורמת לך לראות את המורכבות של כל מצב, להבין איך מלה רעה שפולטים על מישהי שלא באשמתה עלולה להידבק אליה כמו כתם שלא יורד ולשלוח גרורות לכל עבר, ועד מהרה את קולטת שאין פה את מי לשנוא. אדרבא, זווית הראייה שלך מתרחבת, ואיתה גם הלב. ספר מצוין למתבגרים מגיל 10 ומעלה (193 עמ', ערכה: יונה טפר, איירה: אפרת ברונשטיין), כעת במבצע באתר ההוצאה.
הקיבוץ המאוחד