ארמון הנייר
מירנדה קאולי הלר
איך לתאר את חוויית הקריאה בספר הזה (ובלי אף ספוילר)? כאילו הפקידו בידייך אוצר סודי, ואת גם מתפעמת מהאמון הנדיר שזכית לו וגם מרגישה שתעשי הכל כדי להצדיק אותו. כי אלינור, הגיבורה המספרת, בוטחת בך מספיק כדי לספר לך סוד מימי ילדותה שלא סיפרה אפילו לאמא שלה, ולא לאחותה האהובה ואפילו לא לבעלה הנהדר, שאוהב אותה כל כך שאין ספק שהיה סולח לה תכף ומיד אילו סיפרה לו. סוד שהיה שותף לו רק ילד אחד, שאהב אותה ממבט ראשון, כשהיה קטן (וצעיר ממנה), שידע כבר אז שלעולם לא יאהב אף אחת אחרת כפי שהוא אוהב אותה, ולא הפסיק גם כשדרכיהם התפצלו, גם לא כעבור שנים רבות מאוד.
ולכן אולי תבינו למה הרגשתי קרועה כשהתברר לי, אחרי ביקור בעיר הגדולה, ואחרי שכבר קראתי שני שלישים מהספר, ששכחתי אותו בבית חברים. זה היה כמו להפקיר תכשיט יקר בחוץ בגשם. התגעגעתי אליו וחלמתי עליו וחשבתי עליו בלי סוף. וגם כשהספר חזר אלי הוא העסיק את מחשבותיי בלי הרף – מה הייתי עושה במקומה, במקומו? ועדיין אין לי תשובות. אבל זה ללא ספק אחד הספרים המעולים ביותר שקראתי. איזה דמויות נהדרות, איזו אהבה, איזה סיפור.
מה עוד אפשר לומר על הספר בלי לקלקל? שהוא כתוב נפלא, שהוא מתורגם היטב (טל ארצי) וגם כל מיני פרטים על הסופרת, שאפשר לקרוא בהמון מקומות אחרים, והוא בטח יהפוך עד מהרה לסדרה מצוינת, אבל עד אז תעשו לעצמכם טובה, כי הוא כל כך נהדר שהוא משכיח את כל מה שקורה מסביב. אני לפחות הצלחתי לצלול לתוכו לאורך 392 עמ', וזה לא דבר נפוץ בימינו, לא אצלי ולא אצל רוב מי שאני מכירה (כעת בהנחה באתר "עברית", שמציע גם הצצה בפרק הראשון).
תכלת