פתח גדול מלמטה

וזה באמת ספר מעניין, ונהניתי לקרוא אותו. החוויה היא כשל שיחה מעמיקה עם אשה שמוכנה לחלוק איתך את מחשבותיה האינטימיות ביותר על חייה עם גברים ובלעדיהם. אני לא בטוחה שהייתי רוצה להיות חברה שלה - לטעמי היא עסוקה מדי במה חושבים עליה ומה יחשבו עליה ואיך היא נראית ונתפסת בעיני אחרים, לא רק בעיני הגברים שסביבה אלא גם בעיני שכניה ושכנותיה וסובביה בכלל, במקום פשוט לחיות את חייה כרצונה בלי חשבון; אדרבא, היא מתחשבנת עם עצמה ועם סובביה ללא הרף וגם עסוקה מאוד בפרשנויות משלה על מה שקורה עם האחרים, ומשתמשת בפרשנויות הפרטיות הללו כדי להצדיק בעיני עצמה את בחירתה להתרחק מהם. בסדר, זכותה ואני לא שופטת אותה, שהרי בספרות יש מקום לכולם וגיבור של ספר לא חייב להיות הכי חכם או נבון או מוסרי או נחמד או מתוק, העיקר שיהיה מעניין. והאשה הזאת מעניינת. בפרק הכמעט אחרון, שנקרא כשם הספר, מתברר למשל שלדעתה כל עניין לבישת השמלות הוא רק כדי שלגבר יהיה קל לחדור אלינו - הרמת שמלה, הסטת תחתונים וזה בפנים - ולכן היא נמנעת מזה (ורק בפסקה האחרונה היא משתחררת קצת לטובת שמלה שחורה, הידד!). אבל פרס ספיר? לא חושבת שהייתי מעניקה לו. ולמה? אולי אני טועה בגדול, אבל בעיניי הספר הזה הוא לא בדיוק מעשה ספרותי. הוא כמו יומן אינטימי, דיווח מחשבותיה והגיגיה של אשה בת 50+ סביב קשריה עם גברים והחלטתה להישאר לבד, בכתיבה די כרונולוגית, ארוזה ומחולקת לשערים ולפרקים - כתוב היטב, נכון, אפילו מצוין, ולכן אני ממליצה עליו, אבל דומני שלא הוגן להניח אותו בשורה אחת עם ספרות יפה ולהעניק לו את הפרס הגדול (שמעתי שגם נילי מירסקי ז"ל התאכזבה מההחלטה). אני גם לא בטוחה שהוא קריא לגברים, אבל אשמח להתבדות. נדמה לי שהוא יענג בעיקר נשים בגילאי 40 פלוס (פלוס-פלוס), ובעיקר סינגליות, שישאבו ממנו הרבה עידוד ונחת - את האחרות הוא עלול לעצבן. בבל