אנשים כמונו

אסנת ויילר, גיבורת הספר הזה, לא מספרת אותו בגוף ראשון, אבל אנחנו עדים לכל רסיס הרהור שעובר לה בראש. ידלין מפרקת לגיבורה שלה את המחשבות לשבבי-שבבים, בשפת הדיבור ובשפת המחשבה, בצורה הכי טבעית בעולם – בדיוק כפי שאת היית חושבת לעצמך, באותן מלים. היא עוברת עם משפחתה לבית ששיפצו בשכונה מוזנחת בדרום העיר ("בעוד עשר שנים השכונה הזאת זה נווה-צדק. חמש-עשרה גג"), שבה גרים בין השאר עובדים זרים ושחורים ואולי גם פושעים, עם בית-ספר שלפי השמועות היתה (או יש) בו "פינת אונס", וכשהיא נתקלת באנשים מרקע חברתי אחר ובמצבים שהיא לא מרגישה בהם בבית, היא נזכרת על כורחה במה שאמר לה בעלה, כשהתלבטו אם לקנות בית בשכונה: "תעברי למקום הזה, תצטרכי להתבייש בחצי מהמחשבות שאת חושבת".