אנשים כמונו
אנשים כמונו

אנשים כמונו

נעה ידלין

לא הזדמן לי עדיין לקרוא את ספריה הקודמים של נעה ידלין, אבל עכשיו אני מבינה סופסוף כיצד הפכו לרבי מכר וזיכו אותה בפרסים ושבחים. משהו בכתיבה שלה מחבר אותך לדמויות מידית וטוטאלית, גם אם אינן דומות לך כלל וכלל, ומְעָרֵב אותך אישית בסיפורן כך שישפיע ישירות על המחשבות שלך על חייך. ומה זה אם לא אחת הסיבות הכי טובות לקרוא ספר, כי שום מדיום לא עושה את זה כל כך טוב כמו הספרות.

אסנת ויילר, גיבורת הספר הזה, לא מספרת אותו בגוף ראשון, אבל אנחנו עדים לכל רסיס הרהור שעובר לה בראש. ידלין מפרקת לגיבורה שלה את המחשבות לשבבי-שבבים, בשפת הדיבור ובשפת המחשבה, בצורה הכי טבעית בעולם – בדיוק כפי שאת היית חושבת לעצמך, באותן מלים. היא עוברת עם משפחתה לבית ששיפצו בשכונה מוזנחת בדרום העיר ("בעוד עשר שנים השכונה הזאת זה נווה-צדק. חמש-עשרה גג"), שבה גרים בין השאר עובדים זרים ושחורים ואולי גם פושעים, עם בית-ספר שלפי השמועות היתה (או יש) בו "פינת אונס", וכשהיא נתקלת באנשים מרקע חברתי אחר ובמצבים שהיא לא מרגישה בהם בבית, היא נזכרת על כורחה במה שאמר לה בעלה, כשהתלבטו אם לקנות בית בשכונה: "תעברי למקום הזה, תצטרכי להתבייש בחצי מהמחשבות שאת חושבת".

אסנת לא דומה לי בשום דבר; ועדיין, בערבוב אחר של קוביות הגורל, זו היתה יכולה להיות לגמרי אני – בזכות כתיבתה המעולה והמענגת של ידלין. ומהי מעלתה הגדולה של הספרות אם לא להעמיד במרכז הבמה דמות – שונה מאתנו בזמן, במקום, בצורה, בשפה – ולגרום לנו להבין אותה, ובעקבותיה להבין את עצמנו קצת יותר, לשוחח לעומק עם עצמנו ועם הקרובים לנו, בראש או בעל-פה, על הדברים החשובים באמת. אכן, אנשים כמונו (ושלא תחשבו – הספר גם מצחיק, פה ושם אפילו מאוד. שאר הפרטים בצילום הכריכה; 288 עמ'). וכאן אפשר לקרוא פרק ראשון: https://tinyurl.com/y5jex7hj. אוצו רוצו

כנרת זמורה