כמה זה חמוּר
נעה כ"ץ
אפתח בווידוי קטן: בשל פגם נפשי משונה, מתקשה הח"מ לזהות ולחוש את הרגש הנקרא עצב (אל תקנאו, זה פֶּתח לצרות צרורות). לכן, כשגמרתי לקרוא את הספר היפהפה הזה – כמעט בשלוק אחד – עבר קצת זמן עד שקלטתי שבעצם קראתי ספר עצוב. עצוב נורא. עצוב כל כך. ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי עד כמה הוא עצוב. והבנתי גם שזה היתרון הגדול של רומן גראפי: האפשרות להציג את הדברים כפשוטם, כמו בצילום, ולהראות הרבה יותר ממה שאומרות המלים. ככה קל יחסית להזדהות ולהתחבר עם הסיפור, גם כשבמהותו הוא מר.
ואמנם, את העצב העמוק שלה על שקיעתו של אביה לתהום הנשייה של הדמנציה הצליחה נעה כ"ץ לעבּד לכדי יצירת אמנות מעולה – ושווה לכל נפש, שתדבר לכמה שיותר קוראות וקוראים; בין השאר בזכות כתיבתה הכנה, החסכנית והמדויקת וסגנונה האיורי המיוחד, המצטיין בהומור אלגנטי ומתאפיין בדמויות שעיניהן ללא אישונים (מתרגלים לזה חיש קל). כשפתחתי את הספר, אגב, החסרתי פעימה: הכפולה הראשונה (הפורזץ) היא חושך כחול-כהה ובו שני חורים לבנים – בדיוק מתחת לחורי עיניו הלבנים של אביה המצויר על הכריכה, וזה כל כך, כל כך יפה.
ואז מתחיל הסיפור, שמספר בקומיקס ובגוף ראשון על התקופה שעברה היוצרת מרגע שאביה התחיל להתפוגג לתוך המחלה, תקופה שעליה שמרה בסוד (בעודה עובדת על ספרי "הציפורים" הנפלאים שלה, שהתלהבתי גם מהם) עד שהפכה אותה לסיפור מצויר מרתק ומאלף. זה ספר שכדאי לכולנו לקרוא – לנו, להורים שלנו, לילדים (הבוגרים) שלנו – גם כדי לראות איך אמנית כמו נעה כ"ץ הופכת בחן ובאומץ נדיר את מחשבותיה, רגשותיה ומעשיה במשך תקופה של חרדות, דאגות וסבל רגשי לסיפור מאויר שאי אפשר להפסיק לקרוא. להשיג בחנויות הספרים או בהנחה באתר של היוצרת.
ידיעות ספרים