פתחתי דלת, ועמדת שם
אהרן שבתאי
מה יש בשירי האהבה החדשים של אהרון שבתאי שמקרב אותם כל כך אל הלב? שמעתי פעם אומרים שמשוררי האהבה הגדולים, שהפליאו לכתוב על אהבה, לא באמת ידעו לאהוב את נשותיהם – אז אולי זו גדולתו של שבתאי: ששיריו אינם מדברים על אהבה, הם האהבה עצמה, בשיא הפשטות והטבעיות, ולכן הלב נמס מולם. כל מי שמעלעל קצת בספר או מרשה לי לקרוא באוזניו שיר קצר או שניים מתרגש ומתמוגג, כמו אמא שלי החמודה, שמבוגרת משבתאי בחמש שנים, והבאתי את הספר להראות לה, והיא קראה ממנו בקול בעונג גדול וביקשה שאשאיר לה אותו, אז אני כותבת מהזיכרון (ומכמה עמודים שצילמתי).
מאז "הלב" שלו מ-1995 (הספר הראשון של שבתאי שקניתי, 32 סונטות בפורמט ענקי), דומה שהכותב עבר דרך ארוכה. האהבה שלו כעת מפויסת, מתוקה, מכילה עד תום, עדיין מינית להלל אבל רכה, לא אובססיבית, לא מתרברבת, לא דורשת מאום אלא רק להיות, להמשיך להיות בשנים המתמעטות והולכות, כל עוד הוא חי. ואיך הלב מתרחב כשקוראים שורות כאלה, למראה צילום נושן של האהובה: "נצבט הלב לראות אותך, ילדה קטנה,/ עומדת יחפה, באצבעות תמימות/ אוחזת פרח, מסתכלת, מוכנה/ להתבונן בסבלנות, לגדול, ללמוד// מחוץ לשולי התצלום. בציפייה/ אני ממתין לך שתהיי לנערה,/ ומעל בריכת המשושים בבגד ים/ תשבי על צוק, שיחלפו במהרה// שנות נישואייך, נסיעות, תערוכות,/ ללדת, להיות נבגדת, ולבכות,/ להיעזב, לשוב אחרי העבודה// לבית ריק, ובלי משים להיות שלֵמוּת/ שכל חיי חיכיתי רק לראות אותה/ ולא לגרוע את עיניי עד שאמות."
הספר מחולק לשניים – בחציו הראשון שירי אהבה לדגנית ("הלכתי מאז הכרנו בשנות השמונים,/ עד שמצאתי את מה שאחר עזב:/ פתחתי דלת ועמדת שם, זהב") ובשני, שנקרא פשוט "אהרן", שירי פרידה אטית מהחיים. אינטימיים, מהורהרים, קצת עצובים אבל מתוקים, כמו כל הספר היפה הזה. מתנה נהדרת לאהובים ולאוהבים, גם לכאלה שאינם רגילים לקרוא שירה (58 עמ' - כעת במבצע באתר ההוצאה).
עם עובד