מעגל יוני הקמח

בית צהוב לטחנה, חלונותיו קטנים, קירותיו גבוהים וארוכים ומסתירים לכותב סיפור זה את נוף ימה של אנדרומדה, ואת נמל הים שאליו בא גם סבא שלו, עם הבָּרֶט, כשברח מהמלחמה באירופה, ובא הנה כדי ללמוד איך לאכול לחם שחור וזיתים מרים של ארץ ישראל". כך מתחיל הספר היפה והמיוחד הזה, שכולו מעשה רקמה - לא רק ספרותית אלא גם אמנותית, כי כל הציורים פשוט רקומים במלאכת מחשבת. והפתיחה הזאת היא סיבה טובה להעלות את ההמלצה על ספרו של איתמר שגיא ביום השואה (בניגוד לרבים מחבריי, אין לי זכרונות מבני משפחה ששרדו, רובם הספיקו לעלות ארצה בעוד מועד). אבל שאר הספר כבר מתרחש בימינו אנו, אף שהשפה מזכירה מאוד את העברית הגבוהה של פעם: "ועכשיו שימו לב ילדים: שבע ועשרים ומאה יונה שוכנות במפעל הקמח/ באות רעבות ויוצאות מדושנות, ממש כּלבּא שָׂבוּעַ!" אין פה ממש סיפור עלילה, אלא יותר פיסת חיים קטנה מהסטודיו של האמן, שהוא חולק עם "חתולו הענוג", והנה יום אחד נכנסה לתוכו יונה, ומה קרה? "יונה ברה, חתול צחור/ סביב שולחני מרדף סחור-סחור./ נוצות נושרות ושערות,/ אימה ומהומה ומלחמה!" אבל הסוף הוא טוב, למרבה השמחה.