לֶיְלָה

וזה בדיוק מה שליילה עושה, וזה מצליח לה. היא אפילו לא מרגישה שהזמן עובר, אבל בסוף היא מתגעגעת הביתה ומתחילה לרוץ בחזרה. היא רצה עד שהיא שומעת אותם, ורצה עוד עד שהיא מריחה אותם, ורצה עוד עד שהיא רואה אותם, וסצנת הפגישה עם המשפחה מרגשת ממש, וכולם מאוד מתרשמים ממה שהיא מספרת להם, וכשהיא נזכרת לבקש נשיקה על הפצע ברגל, כווולם רוצים לתת לה נשיקה. איזה הפי אנד! כי מאז ליילה כבר לא צריכה לברוח: היא משתמשת במה שלמדה, ו"בכל פעם שהרגישה שזה קצת יותר מדי בשבילה, ליילה הלכה לבקר את הלטאה. והלטאה תמיד היתה שם". פשוט ויפהפה. ברנשטיין היא אמנית ישראלית שכותבת באנגלית, וציוריה בספר מרנינים את העין ואת הלב (תרגמו נהדר מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, 32 עמ', כעת בהנחה באתר ההוצאה). מתנה נפלאה לבני 2–6.