top of page
לֶיְלָה
לֶיְלָה

לֶיְלָה

גליה ברנשטיין

תראו איזה יופי: ספר ילדים שבו הגיבורה לומדת מיינדפולנס – בלי להזכיר את המלה המפורשת! לא בספר עצמו, ואפילו לא בגב הספר! ובכל זאת, זה מה שקורה שם. "זאת ליילה. יש לה אמא ואבא" – כך פותח הספר על הקופיפה הפעוטה ליילה – ובעמוד הבא מתברר שיש לה גם "תשעה דודים ודודות, ועשרים ושלושה אחיינים ואחייניות. זה באמת יותר מדי!" בעיקר שהם "כל הזמן רוצים לחבק ולנשק אותה! פיכסה!" ואכן, בציורים הם עושים לה "ממממוצי" ופולים לה כינים בלי הרף ולא נותנים לה מנוחה. אז מה הפלא שיום אחד היא בורחת?

ליילה רצה ורצה עד למקום שבו היא לא רואה אותם, ואז עד למקום שבו היא לא מריחה אותם, ואז עד למקום שבו היא לא שומעת אותם. שָׁקט שם מאוד ואין שם כלום, רק לטאה קטנה, שלא רוצה לתת לליילה נשיקה על הפצע הקטן שקיבלה כשדרכה קודם על אבן חדה, כי כעת היא "מאוד עסוקה בלא לעשות כלום". ליילה תוהה איך עושים כלום (וכאן יש סתירה תרגומית קטנה: איך עושים כלום? או איך *לא* עושים כלום?) והלטאה מסבירה: "כדי לא לעשות כלום עלייך לשבת בלי לזוז, להרגיש את השמש מחממת אותך, להקשיב לעלים המתנועעים ברוח ולחרקים שמזמזמים באוויר, ולחשוב על כלום. זהו. ועכשיו תעצמי עיניים..."

וזה בדיוק מה שליילה עושה, וזה מצליח לה. היא אפילו לא מרגישה שהזמן עובר, אבל בסוף היא מתגעגעת הביתה ומתחילה לרוץ בחזרה. היא רצה עד שהיא שומעת אותם, ורצה עוד עד שהיא מריחה אותם, ורצה עוד עד שהיא רואה אותם, וסצנת הפגישה עם המשפחה מרגשת ממש, וכולם מאוד מתרשמים ממה שהיא מספרת להם, וכשהיא נזכרת לבקש נשיקה על הפצע ברגל, כווולם רוצים לתת לה נשיקה. איזה הפי אנד! כי מאז ליילה כבר לא צריכה לברוח: היא משתמשת במה שלמדה, ו"בכל פעם שהרגישה שזה קצת יותר מדי בשבילה, ליילה הלכה לבקר את הלטאה. והלטאה תמיד היתה שם". פשוט ויפהפה. ברנשטיין היא אמנית ישראלית שכותבת באנגלית, וציוריה בספר מרנינים את העין ואת הלב (תרגמו נהדר מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, 32 עמ', כעת בהנחה באתר ההוצאה). מתנה נפלאה לבני 2–6.

כנרת

bottom of page