top of page
ישֵׁן בכאילו
ישֵׁן בכאילו

ישֵׁן בכאילו

שי אגוזי, ענבל אבן

כשהצעתי את הספר המתוק הזה לזאטוט המשפחתי (עולה לכיתה א'), לא הגדרתי אותו כספר עם שירים, כי אלה יותר מה שאני מכנה בחיבה "שירהוּרים" – אבל לכי תסבירי עכשיו לקטין שהסכים בטובו להיפרד זמנית ממסך צבעוני כלשהו מה בדיוק את עומדת להקריא לו. אותו שובב, שכבר קורא בעצמו לא רע, נדלק מהכריכה היפהפייה וגם מהשם "ישן בכאילו", דפדף קצת והחליט שזה "ספר עם פרקים", וכל שיר הוא "פרק". והאמת – הוא צודק: כל שיר מציג רגע מהורהר בחייו של ילד, דרך עיניים של ילד, ומותר בהחלט להגדיר אותו כפרק קטנטן בחיים.

גילוי נאות: אני ערכתי את הספר, אבל לא היה כמעט מה לערוך, הייתי בקושי הקוסמטיקאית. השירים דיברו אליי מהרגע הראשון, כי עובר בהם רגש חי של הילד הפנימי, בחריזה אגבית ונינוחה (או בלי חריזה כלל), ושמחתי לראות שגם הזאטוט שלנו התחבר אליהם חיש קל. הוא הקשיב רוב קשב לכולם, בזה אחר זה, באחדים מהם גרמה לו השורה האחרונה להתפקע מצחוק, נראה שהבין הכל בעצמו (אם כי פה ושם קצת פרשנתי לו), התבונן בעיון גם באיורים הנהדרים של ענבל אבן, וכשסיימנו בשיר האחרון, "אופס", הוא התגלגל מצחוק – ומיד ביקש לקרוא הכל מהתחלה.

כי זה הקסם בספרים כאלה: הם עוזרים לקהל היעד להקשיב לאני הפנימי שלהם, לאני האינטימי, הסודי, הפרטי, ומלמדים אותם לשיים רגשות, לבודד ולהבין תחושות, ולהרגיש פחות לבד בעולם. למשל בשיר "בין החזה לגרון": לִפְעָמִים יֵשׁ לִי מַחְשָׁבָה/ מַמָּשׁ-מַמָּשׁ/ חֲכָמָה,/ כָּל כָּךְ חֲכָמָה וְשׁוֹנָה/ שֶׁאֲנִי מְפַחֵד לְהַגִּיד אוֹתָהּ// וְאָז הַדִּבּוּר/ תָּקוּעַ לִי שָׁם/ בֵּין הֶחָזֶה לַגָּרוֹן,/ קְצָת חוֹנֵק/ וְלֹא נוֹתֵן/ לִנְשׁוֹם// וְכַמָּה שֶׁאֲנִי יוֹתֵר רוֹצֶה/ וּבִפְנִים כְּבָר כִּמְעַט צוֹעֵק –/ כָּכָה אֲנִי עוֹד יוֹתֵר/ שׁוֹתֵק." או לדעת להסתכל על דברים מהצד, בהומור: "לִפְעָמִים/ אֲנִי סְתָם הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב,/ מְפַזֵּם מַנְגִּינָה שֶׁהִמְצֵאתִי עַכְשָׁיו/ וּפִתְאוֹם מַרְגִּישׁ/ כְּאִלּוּ מְצַלְּמִים סְבִיבִי סֶרֶט/ וְשֶׁאֲנִי הַכּוֹכָב." כאלה. מתנה חמודה בכריכה יפהפייה לבני 5–8, כעת במבצע באתר של המחבר (ר' קישור למטה).

גם וגם

bottom of page