קוביות של אושר

אבל כאמור, לא היא. כלומר הוא כן ספר נשים, אבל מהסוג שלא ידעתי שאני כן אוהבת. מה משך אותי לקרוא בכל זאת? קודם כל, אני מודה – מייל אישי מיחצנית הספר שירלי יצחקי עורר את סקרנותי, וכך גיליתי בגב הספר שחמש הנשים המככבות בו הן רק קצת יותר מבוגרות ממני, כלומר צמחנו כמעט באותה תקופה (אם כי אני זכיתי להתבגר לתוך עולם קצת פחות שמרני, ובארצנו החמה והשובבה ולא בנורבגיה). ומאחר שרק בעשור האחרון גיליתי באיחור רב את קסם האחווה הנשית, עכשיו שיש לכולנו יותר זמן ושכל ונחת, אפילו פתחתי את הספר – וזהו, הכימיה התחילה לפעול. כמו שהיה אומר ידידי המנוח אריה אקשטיין, איך יודעים שספר הוא טוב? אם מתחשק לך להפוך עוד דף. והתנאי הזה מתקיים כאן עד העמוד האחרון. הסיפור הזה נפרש כמו מניפה, מסתורי וחמקמק, ברוח חופי פיג'י שבהם הוא מתרחש, ולא מפסיק להפתיע. כל פרק מוקדש לאחת הגיבורות, לסירוגין ושוב ושוב לאורך הספר, וגם אחרי שנדמה לך שאת מכירה את כולן (שתיים מהן מדברות בגוף ראשון – קאט, שהיא ציר החבורה, הדבק והמנוע, ואטתה המקומית, מנהלת משק הבית, שמדברת אל "אלוהים היקר"), את מוצאת את עצמך מדי פעם מחסירה פעימה ומדפדפת לאחור, לחפש רמזים מטרימים אצל זאת ואצל האחרת, ונשבית בקסמה של כל אחת ואחת.