צבים כל הדרך למטה
ג׳ון גרין
זוכרים שפעם קראו למחלת נפש "מחלת רוח"? מתברר שגם הסופר עטור הפרסים ג'ון גרין ("אשמת הכוכבים"), כך הוא מתוודה בפרק התודות בסוף ספרו החדש, לקה במחלה כזו - סוג של OCD, ככל הנראה, מחשבות אובססיביות בצירוף פעולות כפייתיות, כמו שיש לגיבורת הספר - שפורצת לרוב בגיל ההתבגרות. אולי זו הסיבה לכך שגרין מיטיב כל כך לכתוב מפי גיבורים בגיל הנעורים, גיל שנתקע בו כנראה למשך שנים והמשיך לחיות ולפעום בו בעוז - עד שהסופר נרפא די הצורך כדי להודות לרופאיו בסוף הספר על "טיפול נפשי איכותי" ש"עדיין אינו נחלת הכלל", להפנות את קוראיו לקו העזרה הנפשית בארה"ב ולסיים במשפט "הדרך ארוכה וקשה, אבל אפשר לטפל במחלות נפש. יש תקווה, גם כשהמוח שלכם אומר לכם אחרת".
הפעם הגיבורה המספרת היא נערה יתומה מאב בת 16, חכמה ומיוחדת, שחיה עם אמה המודאגת-תדיר ויש לה חברה קרובה-כמו-אחות שכותבת בלוג "פאן פיקשן" (ספרות מעריצים) על מלחמת הכוכבים וגם נער-שכן עשיר בטירוף שמת עליה, אבל היא כלואה עמוק בתוך מחשבות טורדניות על חיידקים מזהמים, למשל כמו אלה שיעברו מפיו אל פיה בנשיקה צרפתית, יתנחלו בגופה לעולמים וישנו לה את המיקרוביוטה (תגגלו), ולכן אינה מסוגלת להשיב לו אהבה כמו שהיא רוצה, וגם לא ממש ליהנות מהחיים כמו חבריה. יש בספר עוד הרבה יותר מזה, כמובן - תעלומת היעלמותו של המיליארדר, אבי הנער, מרחפת על פני העלילה ומעיקה על חייו שלו ושל אחיו הקטן, ועוד מיני עניינים השייכים לגיל הנעורים - והוא מרתק ומהנה מאוד. אגלה לכם גם שהצבּים משם הספר קשורים לסיפור שאחת הדמויות מספרת, על מדען שמַרצֶה מול קהל עצום על ההיסטוריה של כדור הארץ, עד שזקנה אחת מרימה יד וטוענת שהכל שטויות, כי העולם הוא למעשה מישור שטוח שמונח על גבו של צב ענק. ועל מה עומד אותו צב? מתעניין המדען - על צב אחר, כמובן. והצב האחר, שואל המדען, ונענה: "אדוני, אתה לא מבין. יש צבים כל הדרך למטה".
ספר נהדר לבני הנעורים, מגיל 12 ועד אינסוף, שהרי כולנו תקועים קצת בגיל הזה, אם נודה בכך ואם לא. התרגום של ניצן לפידות מעולה (עריכת תרגום: תמי בורשטיין).
הכורסא הוצאה לאור