שנה שבע
מיכל קרייטלר
"פעם היו לי משפחה קרובה וילד מקסים, חברים משוגעים ועבודה שאהבתי, ובילויים – אללה יוסתור ולהקתו. הייתי מבשלת את התבשילים הכי מוזרים ואופה את המאפים הכי טעימים ורוקדת סלסה פעמיים בשבוע. בכל יום שישי הייתי משאירה את תומי לישון אצל אמא שלי או אצל אחותי, יורדת לדיזנגוף, הולכת לכל אורכו, מהבית בבר-כוכבא ועד ירמיהו. לא היה פאב לאורך הדרך שלא קיבל אותי בשאגות שמחה. בכל מקום הייתי נעצרת, אומרת שלום, מתחבקת עם אנשים שהכרתי – ואת מי לא הכרתי, שותה משהו, בדרך כלל על חשבון מישהו אחר, וממשיכה בדרכי עם עוד חבר או חברה או גם וגם (...) אחר כך הייתי זוחלת הביתה, גמורה אבל מבסוטית, לפעמים עם עוד מישהו (...) ועכשיו מה אני? אם קודם הייתי פרפר ססגוני שהתעופף מפרח לפרח, עכשיו אני נמלה קטנה, שחורה ועמלנית: מהבית לעבודה, מהעבודה הביתה, נושאת עליי את האשמה והחרטה לכל מקום. אין לי אחיינית, אחותי נעלמה, גיסי כבר אינו גיסי, אמא נפטרה, תומי בצבא, החברים התפוגגו. זו רק אני עכשיו, עם הכלב והעורב".
לא חסרים ספרים שבהם הכותבת מספרת לנו בגוף ראשון על צרותיה, משבריה וסבלה – כל כותבת והחן המיוחד לה, שבעזרתו היא שובה אותנו לתוך סיפורה ומשכנעת אותנו שהכל אמת, שנקדיש לה את שעות הפנאי שלנו ושיהיה לנו אכפת ממנה עד לסוף הטוב, או המייאש. לא תמיד זה מצליח לה, בטח לא אצל כולנו, וזה גם עניין של טעם כמובן. אבל אופן הסיפור של מיכל קרייטלר הוא בעיניי שונה מהרגיל, מיוחד במינו – מין מונולוג של אשה תמימה שנותנת בך אמון מלא, ללא סייג, ולכן את מאמינה לכל מלה שלה, גם אם לא ממש תמצאי לה זכר בביוגרפיה של הסופרת. והעיקר, ציר הסיפור הוא יחסים סבוכים בין שתי אחיות – נושא שהוא תמיד חומר נפץ, ולא סתם גילוי האלימות הראשון בתורה היה בין אח לאחיו. כמעט כולנו מכירים סיפורים עצובים על קרעים בין אחים ואחיות, אם לא במשפחה הקרובה אז ברחוקה. במקרה של הגיבורה, הסיבה לקרע עם אחותה הגדולה קשורה בילדים ובאובדן, אבל די ברור שזה היה רק הטריגר לפיצוץ, כי המפתח האמיתי נעוץ אי שם בילדות, כמו אצל כולנו.
סיפורה של הגיבורה מוזר ומיוחד גם בדרך שבה היא משקיפה על החיים, בנדיבות שלה כלפי הזולת, גם כשהזולת לא תמיד ראוי לנדיבות הזאת, ובפתיחות שלה כלפי העל-טבעי. במאה שלנו העל-טבעי מחלחל יותר ויותר לתוך המיינסטרים – גם נשים וגברים בחליפות צורכים גראס רפואי, מגיעים לקבל עצות ממתַקשרים, מאמינים בסימנים, לוקחים אם-די ושותים איוואסקה – ובספר הזה קורים לגיבורה כל מיני דברים מוזרים, שהסיבה להם סמויה מן העין, ובסופו של דבר היא מוצאת להם הסבר. וגם אם את לא מאמינה בנומרולוגיה או בתקשור, את זוקפת אוזן ומקשיבה לה ומתעניינת בסיפור שלה, כי באמת מגיע לה. ספר מעניין מאוד (212 עמ', ערכה: אורנה לנדאו), כעת בהנחה נאה באתר ההוצאה (הטרייה והאיכותית!).
התחנה