האחרות
האחרות

האחרות

שהרה בלאו

תמיד חשבתי על עצמי שאני לא מקנאה באף אחד ובשום דבר, מפרגנת הכל לכולם בסבבה לגמרי, בוודאי מבחינה מקצועית, ואם פה ושם התגנבה איזו תחושת חמיצות כלפי מישהו או מישהי, תירצתי אותה לעצמי בכך שמדובר מראש בטיפוס בלתי-נסבל. ואז, ב-2011, קראתי את הרשימה המופתית של שהרה בלאו על קנאת הסופרים שלה במוסף "הארץ" (https://www.haaretz.co.il/misc/1.1177509), והרגשתי איך המלים שלה מפשיטות אותי עירום ועריה. כן, עמוק בפנים אני כן מקנאה, בוערת מקנאה אפילו! איך היא יודעת?

גילוי נאות – אנחנו מכירות קצת, אפילו עבדנו טיפונת יחד, ראיתי אותה בהצגת היחיד המופלאה שלה "ותכתוב", ועדיין תמיד היא נראית לי כמו דמות חצי-בדיונית – מרוחקת, כמעט שקופה מכדי להיות אמיתית, יופי מכושף לא מהזמן והמקום הזה, מרחפת סנטימטר מעל האדמה. לכן שוב ושוב אני נדהמת עד כמה המלים שלה נוגעות בי, קרובות אלי, מכאן ומעכשיו, כאילו חדרו לי מתחת לעור. לא קראתי את ספריה הקודמים (עדיין), ו"האחרות" שלה מאשתקד הגיע אלי רק עכשיו; עולמה של הגיבורה שלו – שבחרה, כמו שלוש חברותיה מפעם, לא ללדת לעולם – אינו רלוונטי במיוחד לחיי כרגע, ובכל זאת נשאבתי לתוכו כאילו המלים שלה נכתבו מתוכי, מתחת לאפידרמיס. ואולי זה מפני שבלאו כותבת (בגוף ראשון) כאילו קילפה לעצמה את העור, בלי שמץ של חמלה עצמית, ובעשותה כך נוגעת במחטים דקיקות במהות הנשית-האנושית של כולנו.

זהו ספר שקשה להניח מהיד. יש בו תעלומה מוזרה, וגיבורה יוצאת דופן שלא זכורה לי כמותה בספרות שלנו, בעיקר בהתייחסות שלה לעצמה, ודמויות יוצאות דופן לא פחות, ובכל זאת הוא נוגע בכל כך הרבה רבדים בחיים שלנו, שבעיניי הוא הרבה יותר מספר מתח. והסוף!!! איזה סוף!!! (ערכה: נועה מנהיים, 223 עמ'). תקראו את הפרק הראשון ותבינו: tinyurl.com/y498lagy.

זמורה-ביתן