

שמרי נפשך
קמה ורדי טהרלב
למה "שמרי נפשך" הוא פלא? לא בטוח שאצליח להסביר אבל אנסה. קודם כל, לא זוכרת מתי נקשרתי כל כך עמוק לדמות שמספרת על שנה בחייה (כשהיתה נערה בת 15!), אבל התאהבתי בה בן רגע מהעמוד הראשון, שבכלל פתחתי במקרה בעודי קוראת ספרים אחרים, ולא רציתי לעזוב, ולא יכולתי לקרוא שום דבר אחר כשקראתי אותו. ושנית, כל מה שהיא מספרת כל כך אמיתי, חי ורוטט, שלא ייתכן שלא קרה באמת, אחד לאחד, אבל האם קרה באמת? מה זה משנה. זה קורה באמת כשאת קוראת את זה, והלב שלך נע וזע. מה עוד אפשר לבקש מסֵפֶר.
אם נורא מסקרן אתכם לדעת על מה הוא, קִראו את צילום הגב, אבל לדעתי ממש אין צורך, פשוט כי זה לא משנה. זה כמו שתפגשו בנאדם מדליק ותשתו בצמא כל מה שהוא אומר ותחושו התעלות בחברתו, ולמחרת ישאלו אתכם מה הקסים אתכם כל כך ומה בדיוק הוא אמר ולא תדעו להסביר, כי עברתם חוויה פנימית ללא מלים, ואין טעם לנסות לחלוק אותה. זה גם לא מסוג הספרים שאת רוצה לצטט מתוכם משפטים שנונים, חכמים או יפים, כי הכל חכם ויפה. אבל אם אצטט את הפתיחה, אולי תבינו מה שָׁבָה אותי:
"יש רגעים שבהם אני חושבת שאראה אותה שוב. עשרים שנה אחרי אותו יום, כשכבר אין אפשרות שזה יקרה, אני עדיין הולכת ברחובות העיר וחושבת שהנה, מעבר לעיקול הקרוב; אם רק אלך יותר מהר; אם אתעכב עוד רגע. זה לא קורה, כמובן (...) לרגעים כל העניין נדמה כחלום ילדות, סיפור משעשע שטוויתי כדי להצליח להמשך לחיות, למשות את עצמי מן הבור. בזמנים אחרים נראה שזהו הדבר היחיד שהתרחש אי פעם". איך היא כותבת, קמה ורדי טהרלב, ואיך הצטערתי להיפרד מהספר כשנגמר. כשרון כתיבה הוא לאו דווקא מתנה שעוברת בגֶנים, למיטב הבנתי, אבל אולי חלחלו לסופרת ניצוצות זהב מסבתא וסבא, קוסמי כתיבה מהוללים – נורית זרחי ויורם טהרלב. בכל מקרה, אל תחמיצו, כעת בהנחה באתר ההוצאה, שמציע גם פרק ראשון לטעימה (256 עמ', עורכי הסדרה: מאיה פלדמן, יובל שמעוני).
עם עובד