מעיין הנצח
מעיין הנצח

מעיין הנצח

נטלי באביט

איך אפשר לחיות את החיים במלואם, במלוא מובן המלה? ממרום גילי ונסיוני אני כבר יודעת: לצמוח כל הזמן, לחיות את הרגע הזה ולא לחזור על שום דבר פעמיים, לא להיצמד ל*אני* הזה שחושב שהוא *כזה וכזה* ולא *כזה*, להיות תמיד פתוח ולזרום חופשי ועירום ובכלל - וואללה יופי, אבל מי יכול להרשות לעצמו לחיות ככה? התשובה פשוטה: ילד. או ילדה. הם לא יודעים אחרת, עד שהם מתחילים להתבגר ולגדל עור עבה ומתקבעים בתוך הרגלים ודעות ושוכחים להתגמש ולאפשר לעצמם להמשיך לצמוח בלי הרף. ומתחת לכל זה רוחש פחד המוות, החידלון, וחיי נצח נשמע כמו שאיפה נכספת, ואם מישהו ימצא שיקוי לחיי נצח, הוא יהיה מולטי-מיליונר.

אז תארו לעצמכם ספר ילדים שעוסק בדיוק בדבר הזה: בשיר-הלל לארעיותם של החיים, ובסכנה הטמונה בחיי נצח – ובעצם מפייס ומספק נחמה לאותם פחדים וחרדות שאולי מקננים בלבבות הצעירים (והבוגרים, כן). והנה מה שאומר טאק, אבי המשפחה ששתתה ממעיין חיי הנצח (והוא הפילוסוף האמיתי מבין כל הדמויות בספר, ולא לחינם מרגישה הילדה גיבורת הספר קרובה אליו עוד יותר מאשר לבנו המקסים בן ה-17, שהיא מתאהבת בו) – כשהוא מנסה להסביר לה כמה הוא מקנא בה וכמה היה רוצה לחזור להיות “טבעי”, בן-תמותה: “‘אני רוצה לצמוח שוב,’ אמר בלהט, ‘ולהשתנות. ואם זה אומר שבסוף יהיה עלי להמשיך הלאה, אז גם את זה אני רוצה”. כי “זה החיים: זזים, צומחים, משתנים. דקה עוברת וכבר הם שונים (…) זה גלגל, הכל גלגל, והוא מסתובב ומסתובב ולא עוצר אף פעם”. כי הדבר הכי גרוע בחיים זה להפסיק לצמוח. זה המוות האמיתי.

איזה ספר! כתבתי עליו בדיוק לפני שנתיים ל"מרמלדה", ופייסבוק הזכיר לי את זה היום, והחלטתי שזה שווה פרסום חוזר. ובאותה הזדמנות, כמה מלים על סדרת “הרפתקה“, שזכיתי לקחת בה חלק, שעושה כבוד כזה לקלאסיקה הספרותית מחד ולמתרגמים מאידך – קראתי את התרגום החדש בזכות רשימתה היפה ומאירת העיניים של לי עברון (ב"הפנקס") שהיללה אותו, כי תרגומים רעים לספרים אהובים עושים אותי חולה, ואילו תרגומים טובים הם אושר. פרוזה קלאסית היא כמו שירה, ותרגום טוב של טקסט קלאסי חייב להזדמר מאליו, במשפטים שלו צריכה להיות מוזיקה בניחוח קלאסי. ואכן, התרגום של אסף שור מזדמר ומתנגן להפליא, וכמעט לא קרה שמצאתי את עצמי מתרגמת בראש אוטומטית בחזרה לאנגלית. ורק מתרגם מחונן יודע לתרגם יפה כל-כך שיר כמו זה שמתרונן בלבה של הילדה ויני, גיבורת הספר, כשהיא עומדת לעשות מעשה גבורה שיציל את אמא-טאק, ולמעשה – יציל את העולם כולו: “לא קירות של אבן כלא יעמידו/ לא סורגי פלדה יקימו כלוב”. כי כן, כלא וסורגים הם בנפש, והצרה שלא רואים אותם, ולכן קל כל-כך להתעלם מהם ומהעובדה שהם סוג של מוות איטי. שאפו (נטלי באביט היא גם מאיירת מופלאה, ובין השאר כתבה ואיירה את ספר הפעוטות הנהדר “משהו”, שמתמודד עם פחדים בצורה הכי גאונית שאפשר). קיראו את “מעיין הנצח” יחד עם ילדיכם, ואפילו בלעדיהם, ותתמוגגו, גם מהאיורים של עינת צרפתי. לכל מי שקורא בלי ניקוד, ואפשר גם להקריא בקול לבני 6 ומעלה.

מודן הוצאה לאור