בית

אני למשל הכי אהבתי את הסיפור "הביתה" של עינת צרפתי, שבּו נאמרים רק שני משפטים: בתחילה הָאֵם המאושפזת החלושה מבקשת מבִּתהּ "אֲנִי רוֹצָה הַבַּיתָה", והבת המסורה מסיעה את מיטת האם מבית החולים במסע ארוך ונועז, שמדלג ללא מלים בין מציאות (שבה הן יורדות במעלית בתוך בית-חולים אמיתי שוקק פעילות) לדמיון פרוע, שבו המיטה הופכת לבסוף לסירה בים סוער ומגיעה לחוף שנראה כמו מין הוספיס על סיפּו של גן-עדן פראי, ואז הבת אומרת לה "כמעט הגענו", וזהו, בסוף הן שוכבות במיטה יפה זו מול זו, שקטות. בכיתי חזק בלב. אבל אהבתי גם את גלגולי הבתים השונים בעולם של עומר הופמן, ואת מעברי הדירות של אורית עריף בין הקיבוץ לעיר ולהפך, ולהבין מה זה בעצם לגור בגטו של רון לוין, ואת דירת המרתף המזוויעה של קורן שדמי בניו יורק, ואת ההיתקלות הטראגית של אלה כהן בסודאני שחיפש בית באילת, ולקרוא על הגוף של טוהר שרמן-פרידמן שהפך להיות בית-מלון לעובּרית שלה, ועל ההומלס הפנימי של גיא מורד, ועל הבית המפלצתי עמוס החיות והג'וקים של בתיה קולטון, ואת הקומיקס המדכא ללא מלים על חלומו העצוב של המילואימניק עמנואל נג'רה, ואת הזכרונות של גלעד סליקטר על הבית של סבתא ג'וליה, ואת הקומיקס היוצא-דופן בסגנונו על ארוחה ביתית שדניאל דימנשטיין טרחה והכינה להומלס שבכלל לא חשק בה (אבל היא כן), ואת הבית הזמני בחניון של דיזנגוף סנטר שבו הסתתרה עדן קולר עם בן-זוגה בלילות הטילים, ואת "קן לציפור" המסתורי והפנטסטי בלי אף מלה של יונתן פופר, ואת יצירת המופת "בית ראשון" של מישל קישקה שחותמת את הספר.