אפשר להיות הכלב שלכם?
אפשר להיות הכלב שלכם?

אפשר להיות הכלב שלכם?

טרוי קאמינגס

על הרצון הטבעי להיות שייך, להתקבל, ועל העלבּון הצורב שכרוך בדחייה, נכתבו לא מעט ספרי ילדים; שהרי מדובר במצב שמוכּר לכל ילד או ילדה מגיל הגן (כשאחרים לא רוצים לשחק איתם, למשל). התופעה המעציבה מרוככת לרוב בעזרת סיפור סמלי והזרה (הרחקת העלילה לעולם זר ולא-מוכר), כמו ב"משהו אחר" הנפלא או ב"פילים לא מתקבלים" הנחמד (גַגְלוּ), אבל הפעם היא מוטחת ישר בפרצוף, ללא כחל ושרק: כלב רחוב מסכן ובודד בשם ארפי מחפש מישהו שיעניק לו בית ותחושת שייכות, במקום הקרטון העלוב שבו הוא מסתתר לשווא מהגשם והקור, וכל פניותיו נענות בסירוב מייאש.

עצם העובדה שמדובר בכלב שמחפש בעלים – תופעה מוכרת בפני עצמה, שגם מודגשת בסוף הסיפור בצורת עצות וטיפים על עזרה לחיות חסרות בית – מעדנת וממתנת את סיפורו העצוב של הגיבור. יש כאן כלב נחמד בשם ארפי (רוב השמות האחרים בספר מתורגמים, וחבל ששם הכלב לא תורגם ל"הַאוּוִּי", למשל, כי לילד דובר עברית הצליל "ארף" אינו מזכיר נביחה. גם שמה של הדוורית תמוה) ששולח לכל דיירי הרחוב מכתבים מקסימים ונוגעים ללב עם בקשות לאימוץ, ונענה במכתבי סירוב חביבים יותר ופחות. הטקסט בספר כולו מכתבים בלבד, אגב; ארפי פונה אל דיירי הרחוב לפי סדר עדיפות יורד (תחילה המשפחה בבית השכן, אחר כך הקצבית, אחריה הכבאים בתחנת כיבוי האש וכו'), והדוורית המסורה מעבירה אותם מהכלב אל הנמענים ומהם בחזרה אליו – עד לסוף הטוב.

הסוף הטוב הזה, המנחם והמפייס, מגיע כאשר ארפי כבר מיואש לגמרי, כי איש מדיירי הרחוב אינו מעוניין בו. סליחה מראש על הספוילר, אבל בלעדיו יהיה קשה להעביר את המסר הנחמד של הספר: ארפי המופתע מקבל פתאום מכתב גואל, שפותח ב"ארפי היקר, אפשר להיות הבנאדם שלך?" ומי שלחה את המכתב אם לא הדוורית החמודה עצמה? וזה אומר שגם אם נדמה לנו שכּלו כל הקצים, תמיד יש סיכוי שמישהו רואה, שמישהו מבחין, ואולי המישהו הזה הוא אתה או את, הקוראים הצעירים – שתעזרו לחיה עזובה למצוא בית. מותק של ספר לבני 7-3, שאולי גם יופתעו לגלות את צורת התקשורת המוזרה הזאת, עם נייר ומעטפות ובולים. (40 עמ', מאנגלית: רונית רוקאס)

כנפיים, כתר