האחים לב-ארי
אסטריד לינדגרן
שנים פחדתי לקרוא אותו, כי אמרו לי שזה הספר הכי עצוב של סופרת הילדים הטובה והעמוקה ביותר בעולם, אסטריד לינדגרן. ז ה קרה אחרי שהכרתי סופסוף את ספרה האלמותי "מיו מיו שלי", שפתחתי לתומי רק בראשית העשור הקודם – בתקווה שיהיה מצחיק וחמוד, כמו רבות מיצירותיה האחרות של הסופרת – ובסופו פרצתי בבכי תמרורים, והחלטתי שזה בטח ספר הילדים (היפהפה) העצוב ביותר בעולם; אבל כששיתפתי חברים יודעי-דבר, הם הגיבו בביטול: "חה! זה הכי עצוב של אסטריד? ומה עם 'האחים לב-ארי'?"
נו, אז פלא שחששתי לקרוא אותו, ועוד כשלא חסרו פה סיבות רציניות אחרות לפרוץ בבכי? בבית היה לי רק עותק משומש שקניתי פעם מאספנית (ספריית קיבוץ יזרעאל – ספר מס' 4711 נמצא ברשותי!), אבל לפני כחודשיים, כשהגיע אליי במהדורה מחודשת ורעננה, באותו תרגום מעולה מפעם, לא נותר לי אלא להיות גיבורה ולפתוח אותו ללא חת. מיותר לומר שנשביתי בקסמו בן רגע, הלא לינדגרן שלנו היא קוסמת מאין כמוה, אבל כל כך פחדתי שלאחד האחים יקרה בסוף משהו נורא (אף שהעלילה העיקרית מתרחשת כששני האחים כבר עברו מן העולם, הם בכל זאת חיים במציאות משלהם, שבה עליהם להיאבק ברֶשע כדי להציל את הטוב) ובעקבותיו אפרוץ בבכי בלתי-נשלט, שקראתי אותו בהפסקות. חלקן ממושכות, אני מודה.
עד שלקראת הסוף לא יכולתי עוד להתאפק מרוב מתח, בלעתי פרק אחרי פרק, ואשר יגורתי בא לי; אבל הרשיתי לעצמי, וגם בריא לבכות מכל הלב, ועוד בגלל יצירת אמנות. אלא שהחברים שלי טועים, לדעתי: "מיו מיו" הרבה יותר עצוב מ"האחים", כי אצל מיו הלב שלך פשוט נשבר בסוף, מתרסק לרסיסים ואין לו נחמה – ואילו כאן הוא אמנם נשבר, אבל בידך ההחלטה אם להאמין שהטוב מנצח. לי נדמה שדווקא כן (248 עמ', מנוקד, משוודית: חנה קרגיוז, עריכה לשונית: יוסי אשכול, איורים מקוריים: אילון ויקלנד), ספר מופת לבני 9–12 וגם מעלה-מעלה, כעת בהנחה נאה באתר ההוצאה.
הקיבוץ המאוחד