אנשים נגעו בירח
אנשים נגעו בירח

אנשים נגעו בירח

אורית גידלי

בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה ספר לילדים בכלל. בעיקר בגלל המשפט הפותח: "פעם בשבוע היה עובר בשכונה האלטע-זכרונות – איש שהיה נוסע באוטו גדול עם בנו, וקונה ומוכר זכרונות מאובקים שאף אחד כבר לא צריך" – על רקע ציור של מדבר שממה עם בית בודד ועץ וגורד שחקים, ציפור יחידה והרבה מאוד כלום, ורק בקצה הציור נראה האוטו של האיש ובנו, כמין רפרור לאלטע-זאכן, תופעה שהיתה נפוצה בילדותי ואילו ילדים בימינו בקושי מכירים. וגם הסחורה שהאיש קונה ומוכר – מה לילדים ולזכרונות מאובקים?

אבל בסיפור שלנו פוגשים האלטע-זכרונות ובנו איש זקן, שנשאר לו רק זיכרון יקר אחד, על איך פגש את הזקנה שלו כשהיו ילדים: "אני זוכר את ריח הצמה של רוז'י כשפגשתי אותה: ריח של דובדבנים של פטל. ואני זוכר איך חייכה בפה שכבר נפלו ממנו שתי שיני חלב. ואז הושיטה לי יד ואמרה, 'אולי נדלג כל הדרך הביתה?'" נו כן, מי זה מוכר זיכרון יקר כזה, גם אם הוא מהוה ופגום, תמורת כמה "גרושקלים"? אבל כך קרה, והזקן אפילו נותן לבן הרעב את הלחמנייה האחרונה שלו, משום מה. אלא שעד מהרה הוא מרגיש שעשה טעות גדולה, מתחרט ורודף ומשיג את האוטו עם האב והבן ומתעקש לקבל בחזרה את הזיכרון שלו על רוז'י.

ייתכן שהאלטע-זכרונות הקשוח לא היה מסכים, כי "כל כך נדיר היום למצוא זכרונות על אהבה", אבל כאן נכנס לתפקיד הבן הנחמד, שמצטער בצערו של הזקן ומשכנע את אביו לקחת מהזקן זיכרון חלופי במקום – את הנחיתה על הירח, שהזקן ראה במו עיניו בטלוויזיה עם רוז'י שלו. וכך הזקן יושב ומספר להם כל הלילה איך החללית נחתה על הירח וחזרה בחזרה, והסיפור מסתיים במלותיה היפות והרגישות של אורית גידלי על חשיבותם של זכרונות, על חשיבותן של חברות ונדיבות ואהבה ותקווה, והכל כתוב ומצויר כל כך יפה ועדין שנתתי לבת שלי לקרוא ופתאום אני רואה שהיא בוכה. אז כן, זה לאו דווקא ספר רק לילדים – הוא *גם* לילדים (מגיל 4), אבל אתם יכולים בשקט לתת אותו כמתנת אהבה לבני ובנות זוגכם, להורים שלכם וגם לסבים. הם לא ירצו להחליף אותו במשהו אחר (ערכה: יעל גובר, 32 עמ').

כנרת זמורה ביתן