בחורף נביא רקפות

ואיזה מזל שבשלב מסוים מתקרבת אל הילד בת-כיתתו אלכסנדרה, שנולדה בארץ רחוקה, ופותחת לו חלון מתוך הבדידות לאפשרות של קשר זהיר ועדין, ופותחת לנו את הספר לאפשרות של סוף טוב. ואפשר להגיד עוד כל כך הרבה דברים על הספר הקטן והרגיש הזה, וכל כך מתחשק לצטט ממנו עוד ועוד ולספר עוד ועוד פרטים קטנים ומלאי קסם, אבל מוטב שתקראו אותו בעצמכם. הנה סתם קטע אקראי – ורלוונטי כל כך לכולנו כעת, למרבה הצער – שבו אבא שלו שומע שהמורה כעס עליו, והוא מתיישב מולו ופורע לו "את הלמעלה של השיער": "'אני יודע כמה קשה לך ללכת לבית הספר כאילו שכלום לא השתנה,' הוא אומר. 'גם אצלי זה ככה. אני קם בבוקר, אני יוצא מהבית לעבודה, אני פוגש אנשים (...) העולם מסתובב מסביב לשמש כאילו שהכל רגיל, אבל העולם שלך לא מצליח להסתובב כרגיל. של שנינו. אבל יש לי אותך בעולם הזה. ולך יש אותי. והזמן יעבור כי זה מה שזמן יודע לעשות הכי טוב. ובעולם שלנו תמיד יהיה חלק חסר, אבל הוא יחזור להסתובב. אתה תראה. וחיבוק, אתה יודע, יכול למלא קצת מהחלק החסר הזה. אז עכשיו תן לי חיבוק גדול, הנה ככה, אפילו בישיבה. אתה תלך לבית הספר מחר, ובכל יום אחר, ותזכור שהחיים הם אמנם משחק לא הוגן, אבל אנחנו לא מפחדים לשחק בהם'. אני לא אומר לו כלום, אבל מתחילה לי דמעה אחת, עגולה כמו חיפושית קטנה" (168 עמ', ערכה: מירי רוזובסקי). הלוואי שגל רגב יכתוב עוד המון ספרים, ואולי גם ספרי ילדים ונוער, כי הוא כותב ישר מתוך הלב, וזה נדיר. כעת בהנחה באתר ההוצאה (וגם באתר "עברית") + פרק ראשון לטעימה. אל תחמיצו.