האם אינך רוצה בי

אחד הסימנים לאיכותו של ספר (ולכשרון הכתיבה של יוצריו) הוא בעיניי עד כמה אכפת לך מהדמויות, וכאן את נקשרת אליהן די בקלות. עד כדי כך שבשלב מסוים, כשהרגשתי שאוטוטו אחד מהחבורה צפוי להחזיר ציוד (לא ספוילר: זה כתוב בגב) לא יכולתי לעמוד בזה, עברתי לספר נטול אירועים טרגיים ("סוס קיץ" המקסים, שהומלץ כאן) עד שאֲצַמֵחַ שריון, ובשובי אליו מחושלת המשכתי לקרוא בשקיקה עד הסוף, רק לאט-לאט, שלא ייגמר, כי זה היה כמו לדפדף באלבום תמונות ישן של חברים טובים. עד מחצית הספר את כבר ממש קשורה אל ארבעתם – קרמיט, גרש, שנייד וטראוויס (יש גם בנות ונשים, אבל לא ממש יוצא להתוודע אליהן) – ומנסה לנחש מי מהם הוא בן-דמותו של הסופר (אולי המוזיקאי ומנהיג הלהקה, כמו גברון ב"הפה והטלפיים"), עד שבסוף את מבינה שהדמות שאיתה הספר נפתח ומסתיים היא בעצם הפרצוף העצוב של כולנו. כמו לדמות הזאת, נדמה שהיה לנו סיכוי להתחיל מחדש, אם רק היה לנו קצת אומץ, אמונה בעצמנו, חזון. אחלה ספר, אחלה סוף (429 עמ', ערך: חנן אלשטיין), בחנויות הספרים או בחצי מחיר דרך אתר ההוצאה.