זה שמוליק!
רונית קנוֹ, אורית מגיע-שולב
כמעט לא יוצא לי להתלהב פה מספרי קרטון לפעוטות, לצערי, כי רובם די שבלוניים ולא ממש מרגשים (אותי) – ואיך אפשר להתלהב בלי להתרגש? מזל שיש לפעמים יוצאים מן הכלל, כמו הספר הקשיח החמוד הזה, שגם גרם לי לחייך מאוזן לאוזן – תרופה בדוקה לימים כאלה, שאין בהם הרבה סיבות לחייך: "זה שמוליק!" אפילו השם עצמו מעלה חיוך, כי אם לא שמתם לב, השם שמוליק משפר מיד את מצב הרוח (חפשו גם את "רק לא שמוליק" הנהדר מאת רן שחם!). וסליחה על כל הספוילרים שתכף יבואו, אבל ככה זה בספרי פעוטות, אין ברירה אלא לחשוף מה קורה בהם כדי להסביר לכם את סוד הקסם.
כמו שרואים על הכריכה, שמוליק שלנו הוא ברווז קטן, וכמוהו שאר הדמויות בספר (פרט ללווייתן אחד, ארחיב להלן). ושמוליק הוא בעצם כל פעוטה או פעוט שיושבים בחיקנו בשעת קריאת הספר הזה, המעניק לגיבורו לגיטימציה מוחלטת לבטא שלל מצבי רוח: כשהוא נועז (שמוליק נכנס לבד למים קרים מאוד, והאיורים ממחישים היטב כמה עוז נדרש לו), כשהוא נרגז (וצועק בקול חזק מאוד "געעע!"), כשהוא נתקל במכשול גדול (בסוף הוא מבין וזז הצדה) ועוד. ואז, כשאנחנו כבר מחוברים אליו לגמרי, כי הוא כל כך מזכיר לנו אותנו, שמוליק מחליט להתחבא מתחת לארגז (והכל בחריזה אגבית-טבעית משובחת להפליא של רונית קנו), אולי כי הוא מרגיש קצת בודד ודחוי (זה ניחוש; לא כתוב, אבל אפשר לחוש).
ומרגע זה הספר מתחיל ממש לרגש, כי כל הברווזונים האחרים בציורים – אולי אחיו ואחיותיו, אולי חבריו לגן – מחפשים את שמוליק שלנו, ומתגע-גע-געים אליו מאוד, ורק אנחנו הקוראים יודעים איפה הוא (ומרגישים שזה קשור איכשהו למפגש המתסכל שלו עם לוויתן שחור ועצום, שמסמן כנראה מכשול בלתי-עביר ואולי אפילו קצת מפחיד, ומולו שמוליק נאלץ לבסוף לזוז הצדה בשקט). וכשהאחרים מבחינים במחבוא שלו, שמוליק יוצא ושואג בכעס גדול, אבל מי עומדת מולו? אמא-ברווזה, ושמא גננת-ברווזה, בכל מקרה דמות גדולה ומיטיבה שאוספת את כל הברווזונים תחת כנפיה: "זה שמוליק!/ שמוליקי חמוד,/ חשבנו שהלכת לנו לאיבוד!" (ברקע מבצבץ הלווייתן, קטן וחביב) ותַראו לי פעוטה או פעוט שלא יתחברו לכפולה הזאת תכף ומיד וירגישו בזכותה נחמה גדולה. האיורים של אורית מגיע-שולב קופצים החוצה מהדף, מלאי חיים כמעט כמו אנימציה (30 עמ', עורכת: נרי אלומה, לבני 1–3), כעת בחצי מחיר באתר ההוצאה.
הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים