שלום לאדון העורב
שלום לאדון העורב

שלום לאדון העורב

עמוס נוי

אפתח בגילוי נאות: חלק מהשירים של עמוס נוי מוכרים לי מזמן. הייתי בין יחידות הסגולה שהורשו לקרוא אותם בקבצים שנשלחו במייל, אחד-אחד ובאין רואה, וכל שיר פילח את הלב כמו סכין, או נתן בוקס בבטן כמו אגרוף אדיר או מכָּה בראש כמו פטיש חמש קילו.

ועכשיו, לקרוא את כולם יחד בספר החדש והיפה – נדמה לי שזה ספר השירה היחיד שקראתי את כולו מהתחלה ועד הסוף, לפי הסדר, אמנם לא בנשימה אחת (כי כמה כאב אפשר להכיל ברצף) – היתה לי חוויה לא קלה, לא פשוטה, אבל ללא ספק חוויה. ואולי זו ההמלצה הראשונה שלי – לקרוא במשורה. כל פעם קצת. כי השירים קשים, חזקים, מטלטלים, והם רחוקים משמחה, מאופטימיות, מאהבה טובה ומשאר הרגשות והתחושות שאדם זקוק להם כדי לרצות להמשיך לחיות. או כמו שכתוב בשיר שעל גב הכריכה, אצל המשורר הזה אפילו "לגשם יש טעם של מלח ולרוח ריח של דם", והעולם שב ונסדק מולו עוד ועוד ככל שהוא מתבגר, מְאַשֵר לו במרירות את מה שידע כבר כילד: שחייו יהיו גדושים אכזבה והחמצה, שכול וכישלון, הלקאה עצמית, אשמה ותחושת עלבון, קנאה וחמיצות, אפסות וחידלון. ואולי לפיכך יש בשיריו לא רק התכנסות לתוך כאבי הלב הפרטי אלא גם יכולת הזדהות מופלאה עם כל מי שסובל, מעוּנֶה, נדרס ונפגע, בתוספת ראיית רנטגן חודרת לכל העמדת פנים, זיוף או הצגה – והכל בעברית יפהפייה, עשירה ונדירה, השואבת מלים וביטויים מהמקורות ומשולבת בטבעיות עם הסלנג הכי דיבורי. בעיניי יש בשירה שלו גם פן מוזיקלי ייחודי, שלא הכרתי כמותו אצל משוררים אחרים – בתוך כל העצב, החרדה והדיכאון מתנגנים צלילים עדינים של חליל, הלמות כבדה של תוף, בכי דק של כינור, כאילו כדי להנגיד את הקושי והכובד בעזרת קלילות, אבל זו קלילות מדוּמֶה, שרק מנכיחה אותם יותר.

האושר קיים רק כאשליה או כשקר, ואי אפשר להתנחם כי אין ניחומים. אבל כל כך מנחם לקרוא שירה יפה כל כך. ובמה להמתיק ימים. 156 עמ', ברוב חנויות הספרים

עולם חדש