קריאת הינשוף
פטרישיה הייסמית
את הספר הזה בלעתי ביום אחד, 325 עמודים – מבוקר עד אחה"צ ביום הראשון של החג, בערסל, בהפסקות קטנות, ולא הרפיתי עד לעמוד האחרון. למעשה קראתי 333 עמ', יחד עם אחרית הדבר מאירת העיניים של הסופר דרור משעני. איזו דרך לפתוח שנה חדשה! ואני דווקא לא חובבת מושבעת של ספרי מתח; לא בוחלת בהם, אבל ממש לא מכורה, ובכל זאת מכירה ביתרון העצום של הז'אנר, כי בספר מתח טוב את שוקעת כל-כולך, בזמן שהמציאות כולה נשארת בחוץ.
מה גם שהספר הזה לא מציית לכללים המוכרים של הז'אנר. הוא שונה, הוא פתלתל, הוא מפתיע שוב ושוב בתפניות לא צפויות – לאו דווקא של האקשן העלילתי, יותר של נפש גיבוריו. הוא מתחיל באירוע תמים, ואת כבר מנסה לנחש איך זה יתקדם, אבל טועה. ויש לך תחזיות לגבי ההמשך, והן מתבררות כשגויות, ואת שמחה על כך, עד שאת מתחילה לדאוג. אבל לדאוג בגלל כל מיני טיפוסים מפוקפקים בארצות הברית זה הרבה-הרבה יותר נעים מלדאוג בגלל מה שקורה במדינה שלך, ולאחיות ולאחים המופקרים שלך, אז את ממשיכה לקרוא.
והסוף! אמא'לה, הסוף הוא לגמרי לא כמו שחשבת, אם חשבת בכלל. וכשספר מתח מצליח להפתיע את הקוראת המנוסה והחשדנית אחרי כל הפיתולים והתובנות, כשנדמה שהכל כבר נפתר, זה כנראה סימן שהוא באמת מיוחד במינו; ומי שמכיר את יצירתה של פטרישיה הייסמית המהוללת ("המשחק של ריפלי", "קרול" ועוד), שלא כמוני, כנראה הופתע פחות. הרי לכם הריגת זמן משובחת, שגם ממשיכה ללוות אתכם זמן-מה אחרי הקריאה, והתרגום של יותם בנשלום מעולה (עריכת תרגום: יערה מוקי). כעת בהנחה באתר ידיעות ספרים.
אחוזת בית