בלוטת האושר

כי זה מעין יומן של שורדת, של חיה פצועה שעברה מסע חתחתים ויכלה לו, והנה היא שלמה, וחיה בגרמניה, וכל הפצעים הפתוחים הפכו לצלקות ולסימנים מעניינים שהיא מראה בזהירות, בחשש מוצדק, ואת קוראת ומרגישה שזכית, כי מי עוד מרשה ככה להציץ חופשי למקומות כל כך פרטיים, סודיים, בצורה כל כך מרתקת? והמחשבות שלה מתפתלות וממריאות, נוסקות ומתחפרות במעמקים, ואי-אפשר להפסיק לקרוא כי הטיול הקצרצר בתוכָן כל כך שובה-לב. כל כך רחוק ממי שאת ובכל זאת כל כך קרוב, ואת רוצה לגזור משפטים שלמים ולשלוח אותם לאנשים שאת אוהבת, שיראו גם. ובכלל, אפשר כמעט לקרוא לו ספר שירה (כי מרבית הקטעים תופסים בקושי עמוד) – שירה בשורות ארוכות, בלי חרוזים, אבל המשפטים חצובים כמו יהלומים, אחד אחד, אין אף מלה מיותרת ואף מלה לא חסרה (חבל שבהוצאה קצת התרשלו בעריכת הלשון ובהגהה, אבל בטח רק נודניקים כמוני יבחינו), ויש לה קול משלה, אף אחת לא כותבת ככה וגם לא אף אחד. ולא שהכל כזה כבד, חלילוש, יש הומור פנימי בתוך הקושי, משחקי שעשוע פרטיים של הכותבת עם עצמה זולגים אלייך בקלילות והופכים את הקריאה למענגת, שוטפת, מתגמלת.