בלוטת האושר
בלוטת האושר

בלוטת האושר

טלי עוקבי

יא אללה איזה ספר זה. איזו שפה, איזו כתיבה, משפטים שלופתים אותך בבטן, בלב, בגרון. כולו קטעים קצרים - קרעי מחשבות, זכרונות ותיאורים של דמויות שחלפו בחייה של הכותבת, חלומות וסיוטים, דיבור פנימי וחיצוני, וכולם מתערבבים זה בזה אבל יש בהם סדר והיגיון משלהם. לא מעט פעמים היא כותבת "על זה לא אספר", או "את זה לא אפרט עכשיו"; ודווקא השתיקות האלה מספרות יותר מהנאמר. וכל הקרעים הללו מצטרפים לאריג אחד מבולגן ויפהפה, שמזמין אותך לתוך קפליו – כאילו באי-רצון, אבל פורש בפנייך בנדיבות אינטימיות עדינה כל כך, כמו תחרה, שאת מציצה פנימה ותוהה – באמת מותר לי? תודה!

כי זה מעין יומן של שורדת, של חיה פצועה שעברה מסע חתחתים ויכלה לו, והנה היא שלמה, וחיה בגרמניה, וכל הפצעים הפתוחים הפכו לצלקות ולסימנים מעניינים שהיא מראה בזהירות, בחשש מוצדק, ואת קוראת ומרגישה שזכית, כי מי עוד מרשה ככה להציץ חופשי למקומות כל כך פרטיים, סודיים, בצורה כל כך מרתקת? והמחשבות שלה מתפתלות וממריאות, נוסקות ומתחפרות במעמקים, ואי-אפשר להפסיק לקרוא כי הטיול הקצרצר בתוכָן כל כך שובה-לב. כל כך רחוק ממי שאת ובכל זאת כל כך קרוב, ואת רוצה לגזור משפטים שלמים ולשלוח אותם לאנשים שאת אוהבת, שיראו גם. ובכלל, אפשר כמעט לקרוא לו ספר שירה (כי מרבית הקטעים תופסים בקושי עמוד) – שירה בשורות ארוכות, בלי חרוזים, אבל המשפטים חצובים כמו יהלומים, אחד אחד, אין אף מלה מיותרת ואף מלה לא חסרה (חבל שבהוצאה קצת התרשלו בעריכת הלשון ובהגהה, אבל בטח רק נודניקים כמוני יבחינו), ויש לה קול משלה, אף אחת לא כותבת ככה וגם לא אף אחד. ולא שהכל כזה כבד, חלילוש, יש הומור פנימי בתוך הקושי, משחקי שעשוע פרטיים של הכותבת עם עצמה זולגים אלייך בקלילות והופכים את הקריאה למענגת, שוטפת, מתגמלת.

הנה, סתם דוגמה מקרית מסוף של אחד הקטעים: "...דיברנו על צמצום, יותר נכון אני כיוונתי את השיחה למקום כזה שיביא בסיס אוניברסלי של אמת, משהו שיאפשר לשתינו להיות בו בחשיפה נפשית נוחה, לא מוגזמת כמו באופרת רוק אוונגרדיסטית, נניח. היא אמרה שהכי חשוב זה להיות מאושרים, מרוצים אבל לא שבעים בצורה גסה. והסכמנו שזו חוויה פנימית האושר, הסיפוק. אמרתי שאני בסדר גמור, שטוב לי, שאני מרוצה ולא פירטתי ממה אני בדיוק מרוצה ולמה טוב לי. לא הרגשתי צורך, כמו שאומרים. וגם כי אני חושבת שאושר אמיתי לא נובע ממשהו מסוים, אין לו מושא. יש לו קיום משל עצמו והוא אינו תלוי בדבר. ובעיקר לא פירטתי מכיוון שהייתי עייפה וכאבו לי צלעות החזה שהחזיקו כל החורף מועקה שלא היו בי כוחות להתעמק בתוכה, להתחקות אחר עקבותיה. סחבתי אותה כל החורף את המועקה, כמו שסוחבים סוס מת. ואז נפרדנו לשלום, בחיוך טוב ולבבי נפרדנו. עד הפעם הבאה שבה נפגוש אחת את השנייה ליד פח הזבל המשותף או מעבר לגדר, כשהיא מנכשת עשבים והשמש עומדת מעליה, מסנוורת". נהדרת (94 עמ')

דביר