הזיכרון היחיד של פלורה בנקס

כי את פשוט חייבת לדעת מה הולך לקרות לה, לפלורה בת ה-17, שלוקה מגיל עשר באמנזיה מסוג שבו הזיכרון שלה נמחק לחלוטין מדי שלוש-ארבע שעות, והיא תלויה במחברת שלה שבה רשום מיהי ומהי, בפתקים שהיא מדביקה סביבה ובמלים או הודעות שהיא רושמת על אמות ידיה בטוש בלתי-מחיק. פלורה, שלעולם אינה יוצאת מהבית לבדה, שתלויה לגמרי בהוריה ובאנשי העיירה שמכירים את סיפורה ויודעים מיהי, מוצאת עצמה בגלל צירוף נסיבות פתאומי לגמרי לבדה, לאחר שהוריה נסעו בבהילות לאחיה הגוסס בפריז וביקשו מחברתה הטובה ביותר לבוא לשמור עליה, בלי לדעת שהחברה כבר לא חברה, ושהיא לא תבוא, ושבעצם השאירו בבית ילדה מבולבלת שגילה הנפשי עשר בערך, ושמדי כמה שעות אין לה מושג מה קורה איתה ולמה לעזאזל אמא ואבא אינם. אבל דבר אחד פלורה כן זוכרת – משהו נהדר שקרה לה על החוף, ממש לפני שההורים נסעו. את זה היא לא שוכחת. וזה לא נמחק לה מהזיכרון, אדרבא, זה נוטע בה כוחות שהיא לא ידעה שיש בה, ומוליך אותה החוצה מתוך הכלא הנפשי שבו היתה נעולה, והיא עושה דברים אמיצים ופראיים שגם נערה רגילה בגילה לא היתה מעזה לעשות, ולאט-לאט מתבררים דברים לה ולקורא, ולקראת הסוף מתבררים גם סודות ושקרים איומים, והקוראת המרותקת לומדת בגרון חנוק על אשמה ואילו דברים נוראים היא עלולה לחולל, ועל הנפש ואילו כוחות מדהימים חבויים בתוכה, ועל הזיכרון שיכול לחלות ויכול גם להתחיל להבריא, ובעיקר על אהבה, אהבה בין חברים ובין חברות ובין אחים ובתוך משפחה וגם סתם אהבה בין אנשים טובים, ומה היא מסוגלת לעשות.