top of page
מסר האנשים האמיתיים
מסר האנשים האמיתיים

מסר האנשים האמיתיים

מרלו מורגאן

מי יכולה להתלהב בימים כאלה (אוקטובר 2024) ממשהו, מי יכולה בכלל לשקוע בספר ולשכוח מהעולם? ומצד שני, איך נתנחם אם לא בספר טוב? אז ככה יוצא שבבית מפוזרים ספרים נהדרים, חלקם מאת חברים אהובים וחברות אהובות, ואני קוראת אותם במקביל ונשבית ונלכדת, לפעמים אפילו מתפעלת, אבל לא מסוגלת לסיים אף ספר. כי אם לא אכתוב עליו ברגע שאסיים אותו, ברגע נדיר שבו דבר לא יפריע לי להתנפל על המחשב ולהתלהב מהספר בשפריץ אחד מדויק, הרי שבאווירה הנוכחית אתקשה מאוד להזכיר לעצמי כמה התלהבתי ממנו קודם, או אתמול, ובלי להתלהב אני לא מסוגלת לכתוב, מה לעשות. וככה יוצא שאני קוראת חמישה-שישה-שבעה ספרים מצוינים במקביל, וכל הזמן דוחה להם את הקץ, אפילו שמתה כבר לדעת מה קורה בסוף ל"פאנליסט" של ישי שריד (אוטוטו מסיימת), ומה מחכה לי אצל "שאול" של רון כחלילי, ואצל יעל נאמן ואצל לימור נחמיאס ועוד ועוד, אבל פתאום נופל לי לידיים הספר הישן הזה, ואני מתחילה לקרוא אותו ולא מסוגלת לעצור. קוראת בכל דקה פנויה, אפילו השכם בבוקר בערסל, כי הקריאה בו לא סותרת את שלוות הבוקר הנקייה, להפך, את פוגשת בו אמת טהורה, ואין עמוד שאינו מרתק, ואין עמוד שבו את לא לומדת משהו חדש.

אז כן, נראה לי שזה הספר הכי חשוב שקראתי השנה, ואולי בשנים האחרונות. מרלו מורגאן מספרת בו על מסעה הבלתי-צפוי עם שבט נודד של אבוריג'ינים, ששינו כל מה שידעה וחשבה לפני כן על עצמה, על האנושות, על העולם, על רפואה (אף שהיא עצמה רופאה), על החיים. היא נסעה למפגש איתם בתלבושת אלגנטית ובנעלי עקב, כשהיא מצפה לארוחה חגיגית ולתעודת הוקרה, ואחרי מסע ארוך בג'יפ במדבר לוהט הגיעה למבנה פח גלי באמצע שום מקום. שם התבקשה להתפשט לגמרי, לעטות יריעת בד ולמסור את כל בגדיה וחפציה (כולל דרכון, תכשיטים יקרים וכסף מזומן), ומול עיניה הנדהמות נזרק הצרור כולו למדורה. אז היא גם מבינה שלא הגיעה לביקור קצרצר אלא למסע רגלי של אלפי קילומטרים במדבר עם בני השבט במשך ארבעה חודשים(!), יחפה וללא כל ציוד. מאותו רגע היא משילה אט-אט את כל ההרגלים והדעות והאמונות הקודמות שלה, ורוכשת בהדרגה ידע קדום ופלאי.

בין השאר, היא רואה וחווה דברים שלעיניים זרות ייראו כמו ניסים, או קסם – ואכן, האשימו אותה שהכל פיקציה, פרי דמיונה, אבל לא אכפת לי, כי התובנות שעולות מהסיפור הן החשובות בעיניי. צעיר שנפל לתוך בור עמוק, למשל, ועצם השוק שלו בצבצה מרגלו "כמו שן פיל ענקית ומכוערת", מקבל טיפול טבעי מידי מרפאי השבט: הם הניעו את ידיהם סביב גופו, בלי לגעת בו, כדי "לחבר את המבנה הקודם של הרגל הבריאה ולמנוע נפיחוּת", ו"דיברו" אל העצם בזמירות, בשירים ובצעקה, עד שבשלב מסוים "העצם פשוט החליקה חזרה לחור שממנו יצאה"; אחר כך מרחו על הפצע משחה שחורה (שהכילה בין השאר קרישי דם של וסת) שייבשה אותו, ולמחרת הגבר קם על רגליו וצעד עם השבט, בלי רמז לצליעה. בין השאר, כי ידע – וכולם סביבו ידעו – שיחלים במהרה. קרה באמת? לא קרה? מה זה חשוב. בני השבט מאמינים שהבריאה כולה אהבה, שגופנו הוא כלי הביטוי היחיד של רמת מודעותנו הגבוהה, שהפצעים החשובים באמת שעלינו לרפא הם מערכות יחסים פצועות, פחד, רגשות נוקשים של טינה ושל אי-סליחה ועוד, ומבחינתי הם צודקים. כפי שמורגאן מציינת בהקדמה המאלפת, אפשר לקרוא את הספר כבידור ספרותי בלבד, או כמסר מהדהד ומשמעותי מאין כמוהו לאנושות כולה ולכדור הארץ. לשיקולכם (141 עמ', מאנגלית: נעמה יונג, להשיג באתר ההוצאה ובחנויות הספרים).

אופוס

bottom of page