הטיגריס שבא לשתות תה
הטיגריס שבא לשתות תה

הטיגריס שבא לשתות תה

ג'ודית קר

איך הייתם מגיבים אילו אורח שנכנס אליכם הביתה היה מחסל את כל הכיבוד שעל השולחן, ואז פושט גם על המזווה? אני מנחשת שלא בדיוק כמו שהגיבו סופי ואמא שלה בספר הנפלא הזה, שכובש מיליוני לבבות של קוראים כבר 50 שנה – וכעת הופיע סופסוף בעברית, בתרגומה היפה של אבירמה גולן. אז מה באמת קורה שם? ממש כמו שמבטיח שם הספר: סופי הקטנה ואמא שלה יושבות לשתות תה במטבח, ולפתע נשמע צלצול בדלת. מי זה יכול להיות? כשהן פותחות את הדלת מתברר שזהו טיגריס ענקי, עם חיוך מאוזן לאוזן, שמבקש להצטרף אליהן לתה. כאן המקום להסביר (למי שאינו מתמצא בהווי הבריטי) שבאנגליה, כשמזמינים אותך לתה הכוונה אינה דווקא לשתיית משקה חם אלא לארוחת מנחה, שה'תֵּה' משמש לה רק כתירוץ. ואמנם, הטיגריס שלנו היה יותר רעב מצמא, ולא סתם רעב: בכל פעם שסופי ואמה הציעו לו בנימוס בריטי מופלג פרוסת עוגה או כריך קטן, כמו שנהוג להציע כשבא אורח ל"תה", הטיגריס חיסל ללא שהיות – ובהתנהגות מאוד לא בריטית – את כ-ל העוגה ואת כ-ל מגש הכריכים והעוגיות, שתה את כל התה ישר מהקומקום, ואז המשיך וזלל כל מה שיש במזווה ובמקרר ובסירים שעל הכיריים, ושתה את כל המיץ ואת כל הבירה של אבא ואפילו את כל המים מהברז.

בציורים (מאת המחברת) הטיגריס נראה כל הזמן מחייך וידידותי להתפקע, וסופי המצוירת כל הזמן מתלטפת איתו, וגם אמא בעיקר משתוממת וקצת מצטערת על הבלגן, אבל לא נבהלת, וכשהוא נפרד מהן לבסוף בנימוס ("היה נחמד מאוד, עכשיו אני צריך ללכת") רואים בציור שהן מנפנפות לו בידידות לשלום. ואמנם, הציורים הללו מרגיעים מאוד את הקורא הקט, ובכל זאת בקריאה ראשונה עם כל הפיכת דף את מצפה ברעד לבאות, לאיזה אסון נורא שבטח יתרחש, לפחות כשאבא חוזר מהעבודה ומופיע בדלת כולו שמח – וואו וואו איך הוא בטח ישתולל מכעס בדף הבא, כשישמע שהטיגריס אכל לו את האוכל ושתה לו את כל הבירה – ואיזו הקלה ונחמה כשקורה בדיוק ההפך.

אז מהו אותו טיגריס רעבתן ואנוכי, שאינו מתחשב במוסכמות וגם לא בזולת, שאין לו גבולות ובכל זאת איש אינו כועס עליו ואינו נבהל, ואפילו אבא שחוזר מהעבודה ושומע מה קרה אינו כועס ואינו מאבד עשתונות, אלא מציע שכולם ילבשו מעילים (סופי לובשת את שלה מעל כתונת הלילה) והם הולכים לאכול בבית קפה (איזה מזל שהם גרים בעיר!)? מה שלא יהיה, למחרת בבוקר סופי ואמא "הלכו לחנות וקנו המון אוכל, וגם פחית גדולה של אוכל לטיגריסים, למקרה שהטיגריס יבוא שוב לשתות תה". ובעמוד האחרון מגיע משפט הסיום, שנותן טעם ומשמעות לכל הספר: "אבל הוא לא בא יותר. אף פעם". בום! כי לא חשוב מהו אותו טיגריס (כל אחד מוזמן לפרשֵן בדרכו), חשוב שהוא לא היה צריך לבוא יותר אף פעם – כי סופי ואמא וגם אבא קיבלו אותו, אירחו אותו, הכילו אותו והאכילו אותו, וכך הכל עבר בנעימים, ולא קרה שום אסון, להפך, הטיגריס יכול מצדם לבוא שוב, עכשיו הם כבר מוכנים לקראתו. ולכן הוא לא יבוא. קלאסיקה אמיתית לבני 5-3.

כנרת-זמורה

הטיגריס שבא לשתות תה