זאת אני, אַיוֹוָּה
זאת אני, אַיוֹוָּה

זאת אני, אַיוֹוָּה

גלית דהן-קרליבך

במקרה יצא שקראתי ביקורת קטלנית של רן יגיל על הספר הזה ב"הארץ, ספרים" לפני כשנתיים, כשיצא לאור. השבוע התגלגל לידי הספר, פתחתי אותו ולא יכולתי לעזוב – ובדיעבד נראה לי שהמבקר פספס אותו לגמרי. ואולי זה בכלל לא ספר שמיועד לגברים (איפה יגיל מצא בו שנאת גברים, אתמהה), ואולי מעטים הזכרים שיכולים להבין או לאהוב אותו. אבל לנשים – זה ספר דליקטס, בחיי. ללקק את האצבעות, גם אם לפעמים יהיה להן טעם של דם. אז מה, קטן עלינו דם.

גם הסופרת, כמו הגיבורה חסרת השם, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, הוזמנה לתוכנית הכתיבה הבינלאומית באייווה, ארה"ב, והספר הוא כביכול יומן שדמותה הבדיונית מנהלת מרגע שהגיעה למלון באייווה-סיטי. מיד על ההתחלה היא מספרת על ההרגל הכפייתי שלה לחתוך את עצמה – אם כי מפיה זה נשמע די אגבי, כאילו לא בבשר החי חתכה אלא בפינות נסתרות בבגדיה, נניח – ואולי משום כך התחביב המדמם הזה נתפס אצל הקוראת (הח"מ לפחות) כעוד אחת מהאובססיות המשונות של נציגת ישראל בכנס באייווה, שיודעת שהיא קצת קוקו, ולא אכפת לה מקצת דם וגם לא לקוראת, כי כל השאר כל כך מקסים ומסחרר וגם משעשע להפתיע – בצורה קצת חולנית, נכון, אבל מודעת לעצמה עד כאב, ותוך כדי צחוק פרוע.

בערך אחרי שליש עלילה מופיעה האובססיה המרכזית שהגיבורה שלנו תתמקד בה – דסטין, בחור שמקסים את כל רואהו ואותה במיוחד, וכל מה שאוסיף מעתה זה ספוילר, אז עדיף שתתנו לגיבורה לספר לכם על זה כמו שרק היא יודעת. אחרי הכל, מי מאיתנו לא חוותה טירוף רומנטי לפחות פעם, בגיל הנעורים, והלכה איתו עד הסוף, לפחות בדמיון? אז כזה – אבל הרבה יותר מצחיק וקיצוני וחמוד ומורבידי (ערך: יותם שווימר, 126 עמ'). להשיג בחנויות הספרים ובאתרים של ספרים דיגיטליים (24 שקל באינדיבוק, למשל); וכאן אפשר לקרוא פרק ראשון: tinyurl.com/y9qq47g8

גרף

זאת אני, אַיוֹוָּה