הרבע הנותר
אביבית משמרי
אפשר להגיד על ספר שהוא רך? לא מפני שכריכתו רכה (והיא רכה), אלא שהוא כולו רוך ועדינות. והוא גם חכם מאוד, ורגיש ונדיב, וגם ספוג ברגש ההוא, אהבה, בין השורות וברווחים שבין המלים. אהבה לכל מה שהוא אנושי, שמאפשר לנו קרבה ותחושת שייכות. לקרוא את "הרבע הנותר" זה כמו להתארח בביתה של הסופרת כשהיא נחה בכורסתה, רגועה ונינוחה, ולהקשיב לה נזכרת ומהרהרת ומספרת על חייה מנקודת ראותה העכשווית, כשהיא היחידה ששרדה מהמבנה המשפחתי המרובע של אמא-אבא-אח-אחות קטנה, ואי אפשר להפסיק להקשיב לה, כי היא כותבת כל כך יפה ואמיתי, בלי שום מסיכה.
וכבר בפתח הספר היא מזהירה: "הספר הזה מלא בושות ועניינים. הבושות מהשכנים ובושת הגוף החולה ובושת הבת שנתקפה רגשות אשמה. בושת ההחלטות הלא-נכונות (...) אבל כל אלה נשארו בחוץ", היא מזדרזת להבהיר לנו, "ולא מוזכרים כמעט בכלל". והיא מספרת על הימים שבהם המשפחה היתה שלמה, בתור אחותו הקטנה של אחיה כשעוד היה נער רגיל, כביכול, לפני שמחלת הנפש שלו התפרצה. והזכרונות קופצים ומתערבבים זה בזה, כמו שקורה תמיד בשיחות, עם חוויות מבית חולים כזה או אחר כשביקרה שם את אמא, ואז את אבא, ובין לבין את האח באברבנאל. וברקע מבליחה פה ושם גם ישראל של פעם – בחולון, בתל אביב, באלף שעבר: "אולי במקום לזרוק עובדות, אצייר תמונות. בתמונות הזיכרון שלי מילדותי, התפאוּרה תמיד זכורה עד הפרט האחרון, כולל ההדפס על הווילונות, אבל העצמי בן החמש שבמרכזן – אני, נניח – הוא כתם מטושטש. כאלה הן כנראה שנות הילדות, שנים של סובייקט מפרפר, מתמתח ומייבש כנפיים, עד שהוא מגיע לצורתו הסופית".
הנה, תראו באיזה רוך היא מתארת את עבודת הכירורג, "האיש הזה בסוף המסדרון שיכול לפתוח עין של בשר בגוף של אדם חי", כשהוא מביט בגוף המונח מולו: "בגוף הזה, כמו בכל גוף, התגלמו מכות של הורים וקטטות עם חברים ומפגשי אהבה. בגוף הזה, כמו בכל גוף, מקופלים שירים או מנגינות או פרקים מספרים או תפילות עתיקות שהזכירו לו מי הוא". והיא מתבוננת בעצמה באותה דייקנות, באותו רוך, ברגע נדיר של חשיפה: "בתור חיה דו-ראשית יש לי שלווה גדולה בלב כעת. ואין לי מנוחה פנימה משם, בחדרון שירות קטן שנשאר סגור בתוך אותו לב, ובו ציפור מנסה את כוחה בהטחת עצמה בחלון – לאוורר, לאוורר. כתבתי כבר. אבל אין לי מה". אלה הצצות לתוך נפש של ילדה שמבינה שכולם כבר הלכו, והיא כבר בוגרת, והיא משתדלת להתאים את הפוקוס לתמונה החדשה שנוצרה, ומשתפת אותנו בניסיון היפה הזה, הנוגע כל כך ללב. אבל זה דווקא לא ספר עצוב, ממש לא. הוא ענוג ומתוק ובעיקר מפויס. תקראו (באתר "עברית" יש פרק ראשון לטעימה), תיהנו ותתנו לאהובים שלכם (116 עמ', ערך: אלי הירש), כעת בהנחה באתר ההוצאה.
פטל