שאול

בעיני רבים, רון כחלילי הוא הפָּרָש האובססיבי שרוכב בכוח על גל המזרחים המקופחים, מנפנף בדגל "אכלו לי שתו לי הסלילו אותי" ומפלג את צרכני התקשורת לשחורים מדוכאים וללבנים פריבילגים, אבל (גילוי נאות ורלוונטי) בשבילי הוא חבר ותיק ואהוב, ואחד האנשים הכי מקוריים ולא-צפויים שיצא לי להכיר. עברנו במקביל כל כך הרבה תחנות חיים, חוויות, תהפוכות ומהפכים אישיים ומקצועיים, לצד טורנירים לוהטים של שש-בש מדי שבוע, שלא תיארתי לעצמי עד כמה הספר שלו ידהים אותי, יפתיע ויטלטל – לאו דווקא מצד התוכן, יותר מצד ה'איך': הבנאדם לקח את חייו המורכבים והסוערים, הסודיים והגלויים, את החלומות הכי גבוהים ואת הפחדים הכי עמוקים שלו, על כל המסכות והאג'נדות המתחלפות, ורקח מהם דמות שלמה וחד-פעמית בשם שאול בספר מבריק, אמיץ, יוצא מן הכלל. מזמן ידעתי שמדובר באחד האנשים הנועזים והמוכשרים ביותר שאני מכירה, ולכן לא התפלאתי לגלות אצלו יצירתיות וירטואוזית ופיתולי עלילה שומטי לסת, לצד אמירות קיצוניות מבחינה פוליטית וחברתית, וכמעט בכל עמוד התפעלתי מכישורי הניסוח האקרובטיים, מהיכולת לזקק רגשות ורעיונות לכדי אמת אמיצה ונוקבת, אבל – אבל הסוף!!! איזה סוף, יא אללה, אמא'לה!!!!