בוטן
מרתה אלתס
הקופיפה בוטן, כשמה כן היא – קטנה, ולכן היא לא מצליחה להגיע לאן שהגדולים בג'ונגל מגיעים, ולראות מה שהם רואים (כי מסתירים לה) ולעשות מה שהם עושים; והרי כמוה בדיוק מרגישים ילדים קטנים בכל משפחה אנושית, במיוחד אם יש להם אחים גדולים מהם, שמצליחים לעשות דברים שהם לא.
אז בוטן החליטה שנמאס לה מהמצב הזה, והיא תטפס על העץ הכי גבוה בג'ונגל. זאת היתה החלטה לגמרי לא פשוטה, וגם הביצוע היה מסובך מאוד! הדרך אל העץ עברה בכל מיני מקומות קשים ומסוכנים, אבל בוטן אחזה בענף, ספרה עד שלוש – ולבסוף הגיעה אל העץ הכי גבוה בג'ונגל. גם הטיפוס לא היה קל, אבל בסופו של דבר הגיעה הקטנטונת אל ראש העץ – וראתה מלמעלה את כל הג'ונגל! וגם את חבריה הקופים, המנופפים אליה בהתרגשות. ליתר דיוק, בהתרגשות קצת מוגזמת.
וכאן מגיעה ההפתעה המגניבה של הסיפור, שבזכותה הקורא חכם יותר מגיבורת הספר – תעלול מצוין שעובד תמיד, בספרים ובסרטים: בוטן בכלל לא רואה שממש מאחוריה, על ראש העץ, יושב... לא, לא אגלה לכם! תשיגו את הספר ותגלו לבד. אוסיף רק שבסוף, כשבוטן יורדת מהעץ ומסכמת "אני אולי קטנה, אבל אמיצה נורא", אין לה מושג איזה מזל היה לה. ואוסיף עוד מחמאה לבחירה לקרוא לקופיפה בשם חמוד כמו בוטן (כי במקור היא נקראת פשוט little monkey, ורק בכפולה השלישית מתגלה שהיא בכלל בת, ואילו תורגם השם כמות שהוא, היינו יודעים זאת עוד לפני שהספר מתחיל וחוטאים לכוונת המשוררת, כלומר הסופרת-מאיירת המהוללת מרתה אלתס), וכמובן לתרגום המלבב של אבירמה גולן. ספר שובה-לב, המעורר צחוק והזדהות, לבני שנתיים עד חמש.
כנרת