בין לבין
אל-עד כהן קניגסברג
בזכות הרומן הגרפי היפה והרגיש הזה הבנתי סופסוף למה אמא שלי החמודה מסרבת להשתמש במכשירי השמיעה שלה, לא חשוב כמה הם משוכללים וחדשים: כי מכשירי שמיעה עושים לה רעש בראש, ויותר נעים לה להיות בשקט שלה (היא אמנם לא שומעת מה אומרים סביבה, אבל בניגוד לאנשים צעירים, זה גם פחות חשוב לה). רק אחרי שקראתי את ההסבר של הנער אבי-אל, גיבור הספר, הבנתי שזאת לא סתם התעקשות חסרת פשר, וחשוב שכולנו נבין למה חירשים רבים מעדיפים ללכת בלי מכשיר. "כשאני עם מכשירי השמיעה אני מרגיש רק בלגן", אומר אבי-אל ממש בתחילת הספר ומסביר שזה לא כמו עם משקפיים: "כשמרכיבים מכשירי שמיעה לא באמת שומעים ברור מיד. צריך ממש ללמוד ולהתאמן להבין מה שומעים. ואני לא מצליח בזה, ופשוט רק מרגיש קולות מעצבנים שאין לי מושג מַהֶם. כשאני מוציא אותם אני מרגיש טבעי, בשקט שלי" – ובציור רואים איך ברגע שהוא מוציא את המכשירים מהאוזניים, בדמיונו הוא כאילו קופץ ממקפצה ענקית למעמקים של ים רגוע.
וזאת רק דוגמה אחת קטנה לדרך המקסימה של קניגסברג לתווך לנו את עולמו של גיבור הספר, וכדאי להבהיר מראש: עניין החירשות הוא ממש לא העיקר כאן, כלומר זה ממש לא ספר שמנסה לתווך לנו חירשות – אלא את תחושת החריגוּת, המשותפת לכל כך הרבה מתבגרים, בגיל שבו עדיין מגבשים זהות מול שאר בני המשפחה, משפחה שכבר לא מרגישים כל כך שייכים אליה. כל מי שאי פעם הרגיש מוּדָר, שונה, לא שייך, פחות מקובל, ימצא את עצמו בספר, וגם יקבל הצצה לעולמו של האחר, שרבים כמותו חיים בינינו. כי הדרך של אבי-אל לתקשר איתנו הקוראים כל כך כנה וגלויה, ולכן גם אמיצה ומעוררת הערכה והשתאות, שאי-אפשר שלא להתחבר אליו.
ההתחברות הזאת מתרחשת בקלות, בין השאר, בזכות כשרון האיור והסיפור של כהן-קניגסברג, שמאפשר לו להעביר מסרים חשובים גם ללא טקסט – כמו בדף האחרון של הספר, שמספר לנו משהו עדין מאוד בלי אף מלה, רק בעזרת איורים שמראים מבטים ורגשות. וזו גם התכונה הבולטת בספר הזה – עדינות, התכונה שהכי חסרה בנוף האנושי הישראלי שלנו. זהו ספר עדין וחשוב, שגם מצליח להציג עדינות כערך שראוי לשאוף אליו, ולכן הוא מומלץ מקרב לב לכולם, מגיל 12 ועד בכלל (ערך: יותם שווימר, ליווי אמנותי: נעה כ"ץ). להשיג בחנויות הספרים וכעת גם במבצע באתר ההוצאה.
מטר