היו זמנים בשנות ה-80
דודו כהן
את הספר הזה ממש כדאי לגרור איתכם לאירועים משפחתיים או חברתיים, אם כמתנה למארחים ואם כאביזר בידורי משמח – כל עוד רוב המשתתפים זוכרים משהו משלהי המאה הקודמת. כי ברגע שיתחילו החבר'ה לדפדף בספר, אם ירצו או לא, יפרצו ללא ספק בקריאות "יאאא!" ו"אוי!" ו"בחיי, גם לי היה בדיוק כזה!" לצד "איך שכחתי מהשטות הזאת?" והשמחה רבה, במו עיניי ראיתי. כי מה אין בספר הזה? למיטב זכרוני הרעוע, לא חסר בו שום דבר מהעשור ההוא, לטוב או לרע.
מקבץ דוגמאות על קצה המזלג, כולן עם מראה עיניים צבעוני ומלבב וטקסטים חמודים, שמדגדגים היטב את בלוטות הזיכרון: תוכניות טלוויזיה (בעיקר מצוירות ושל החינוכית, שאם לא גדלתם עליהן בעצמכם, אז בטח הילדים שלכם), משחקים (קובייה הונגרית, טומי טיצ'ר, XONIX), טכנולוגיות חדשות שהתיישנו במהירות מפתיעה (טלפון לחצנים, מחזיק מפתחות שורק, ווקמן, שעון דיגיטלי קסיו), מאכלים שנעלמו, ולרוב טוב שכך (זיפ, פיצה מקפיצה, מסטיקים עתירי סוכר, נשיקולדה), ובל נשכח דמויות איקוניות (החתול שמיל, אלברט פירות, מוישה אופניק, וגם קריינית הרצף של השידורים בערבית, "מֻשאהַדי אל-כראם, מסאא אל-ח'יר ואהלן ביכום"). הפרק שהכי הרס אותי היה "תופעות", שרובן נדחקו כנראה בהצלחה לבוידם של תודעתנו – מכתבי שרשרת, שירים הומוריסטיים, חברים לעט, סרטי מתיחות, או הקטע עם פקחי רשות השידור שאיימו לבוא לבדוק אם יש לנו טלוויזיה, כדי לדרוש את האגרה שסירבנו לשלם; ולבסוף, ברור – אנציקלופדיות, עיתוני נוער וילדים, מצלמות עם פילם, דפי זהב, פוסטרים, כרטיסיות אוטובוס... מה לא?
אבל כל זה ממש לא עובד כשמדובר ברשימה מתוך המלצה כתובה – אז לא יעזור לכם: חייבים להחזיק את הספר היפה והמרשים הזה ביד, ואז אפשר כמעט להריח ולמשש את זכר התקופה ההיא, על כל צבעיה וניחוחותיה. שאפו ענקי מגיע למחבר דודו כהן על היוזמה, על ההשקעה ועל הביצוע המעולה, עם שורת הקריטריונים החוזרת בתחתית: באיזו מידה האייטם שרד את מבחן הזמן, מה הסיכוי לקאמבק, ומדי פעם גם ברקוד לסריקה שיחבר אתכם לסרטונים, לפרסומות ולשאר שדרוגים רלוונטיים. תעשו טובה לעצמכם, לזכרונות שלכם וליקיריכם שיודו לכם מקרב לב (218 עמ', ערכה: יעל נשיא), כעת בהנחה בסטימצקי.
תכלת