אושר
אמינטה פורנה
זהו ספר כל כך יפהפה, אולי ספר המבוגרים הכי יפה שקראתי בעשור האחרון, ואולי בכלל. הוא כל כך יפה שאני בקושי מעזה לכתוב עליו. הוא כל כך יפה שמיד כשסיימתי אותו, התחלתי לקרוא אותו מהתחלה (משהו שלא קרה לי מעולם, ככל שזכרוני הבוגדני אומר לי), כי הרגשתי שפספסתי כמה דקויות בראשיתו, ואכן צדקתי. וזאת אף שגם בפעם הראשונה קראתי אותו לאט-לאט, שלא ייגמר, כי הוא עדִין כמו קורי עכביש, ארוג שתי וערב ברבדים עלילתיים ורגשיים, המשתרגים בצורה מופלאה אלה לתוך אלה, כולו מלא עדינות וחוכמת לב.
על מה הספר? תקראו בגוגל. בגדול יש פה סיפור אהבה בין שני אנשים לא צעירים, עם היסטוריה אישית-נפשית מורכבת ומרתקת, שנפגשים פתאום כשהם מתנגשים זה בזה באמצע גשר ווטרלו בלונדון, במקריות שנראית כמו יד הגורל, וסיפורם מתפתח בהדרגה איטית, בזהירות ובסבלנות, וכשמגיע סוף-סוף הזמן שבו גם בשר נפגש בבשר, תיאור המפגש הזה הוא אחד היפים והמסעירים ביותר שקראתי אי פעם.
אבל יש בו גם הרבה יותר מזה - על שועלים וחיות בר בסביבה עירונית (נושא המחקר של הגיבורה), ועל התגברות על טראומה ופוסט-טראומה (נושא המחקר של הגיבור), ועל הורות ועל זוגיות ועל העיר ועל הגירה וגזענות ועל חברוּת ועל החיים בכלל. נוסף על כך, התרגום של דפנה רוזנבליט יוצא מן הכלל. אף לרגע לא זכרתי שהספר לא נכתב בעברית, וזה הסימן הכי טוב מבחינתי לתרגום משובח. תעשו לעצמכם טובה ותשיגו את "אושר", לעצמכם ולאהוביכם (358 עמ', עריכת תרגום: נועם אורדן).
ספריית רות