בשולי הנוחות
סַייקָה מוּרַטָה
איך קייקו ידעה שהיא שונה מאחרים? כשהיתה קטנה, הילדים מצאו ציפור מתה בחצר ורצו לקבור אותה, אבל קייקו רצה לאמה ואמרה: למה שלא נאכל אותה? היא ממילא מתה, ואבא אוהב עוף צלוי! כולם הזדעזעו והעדיפו לקבור את הציפור בטקס יפה, ואז הגיע תורה של קייקו להזדעזע: "כולם בכו וקוננו על הציפור הקטנה והמסכנה, ואז הלכו ותלשו ראשי פרחים מעל גבעוליהם והרגו אותם. 'איזה פרחים יפים! הציפור הקטנה בוודאי תשמח!' אמרו בשביעות רצון, ורק אני הבטתי במחזה כאילו יצאו כולם מדעתם". ואמנם, למה לרצוח פרחים בשביל ציפור שכבר מתה ממילא?
בפעם אחרת היה צריך להפסיק קטטה נוראית בין כמה בנים בשעור התעמלות ואיש לא ידע איך, וקייקו פשוט לקחה את-חפירה, חבטה בכוח בראשו של אחד הנצים – שנפל מיד ארצה – ולא הבינה מדוע כולם כועסים ונדהמים: הרי בזכותה הקטטה נפסקה! וכשהמורה נכנסה פעם להיסטריה וצרחה על הכיתה וכולם התחננו לשווא שתפסיק, קייקו ניגשה אליה, משכה לה למטה את החצאית והתחתונים – וזה הצליח: המורה הפסיקה לצרוח ופרצה בבכי. גם כאן לא הבינה קייקו: מדוע מענישים אותה? על כל המקרים הללו היא מספרת כבר בפרק הראשון (שתוכלו לקרוא אותו כאן: tinyurl.com/wwdwhny).
דרך סיפורה של קייקו, שנמצאת (כפי שבטח הבנתם) על הספקטרום האוטיסטי, ומתארת את העולם בגוף ראשון כפי שהיא רואה אותו, מתוך חשיבה תמימה – שלא התקלקלה בגלל מוסכמות חברתיות צבועות ומעוותות – זוכה הקורא לחלון הצצה נדיר אל מוח שונה, להבנה שונה, לראייה שונה עם היגיון משלה. לי, למשל, זה עזר להבין דברים על תחושת המשמעות שלנו בחיים, בעיקר כילדים, ועל הצורך להשפיע ולהיות "חלק מגלגלי השיניים שמניעים את העולם". ספר יוצא דופן ומרתק המסופר מפי נשמה טהורה, ילדה בת 36 (מיפנית: עינת קופר, עיצוב עטיפה: עדה ורדי, "הסדרה הקטנה", 145 עמ'). מומלץ בחום.
כתר