ג'ים הרעב
ג'ים הרעב

ג'ים הרעב

לורל סניידר וצ'אק גרונינק

בוקר אחד, כשהילד ג'ים התעורר, הוא הרגיש "שנרדם לו הזנב. זה נראה מוזר. כי לג'ים מעולם לא היה זנב". אבל ככה זה אצל ילדים, כידוע – לפעמים הם מרגישים שיש בתוכם משהו פראי ולא-מובן, ולא ברור להם מה לעשות עם ההרגשה המוזרה הזאת, אבל היא מעצבנת, ומציקה, וגורמת להם להתנהג בצורה מעצבנת ומציקה, ואין להם מושג איך יוצאים מזה, ולא תמיד המבוגרים בבית יודעים איך לעזור להם, כי גם להם מוזר ומעצבן שהילד הזה (שלרוב הוא נחמד ואהוב) מציק להם, וגם הם לא יודעים מה לעשות כדי שזה ייפסק.

דבר דומה לזה קורה ב"ארץ יצורי הפרא" המופתי (שגרסתו העברית היא אולי התרגום היפה ביותר שאבי ז"ל הותיר אחריו), שהספר על ג'ים הוא למעשה מחווה יפהפייה לו ולמחברו, והיוצרים אכן מציינים זאת בהקדשה המצחיקה: "צ'אק ולורל מקדישים בענווה את הספר הזה לזכרו של מוריס סנדק האחד והיחיד, שחי בתוך כולנו, ומדי פעם מציץ החוצה מתוך ספר כמו זה. זללנו אותו. הוא היה טעים לנו מאוד". כן כן!!! וכדי להבין למה הם מתכוונים, צריך לקרוא את הספר שלהם, שכל-כולו על אהבה. אבל הנה כמה רמזים.

ב"ארץ יצורי הפרא", כשאמא קוראת למקס "יצור פרא", מקס הזועם עונה לה: "אני אוכַל אותך" (ובתגובה נשלח לחדרו בלי ארוחת ערב), וגם יצורי הפרא, כשהם מבינים שמקס עומד לעזוב אותם ולחזור הביתה, צועקים: "אל תלך, מתחשק לנו לאכול אותך, כל כך אנחנו אוהבים אותך!" ג'ים, גיבור הספר שלפנינו, ממשיך את הקו הזה: כשהוא קם בבוקר שבו מתרחש הסיפור, הוא הופך ליצור פרא של ממש – לאריה ענקי, כך מראים הציורים! ולכן הוא טורף כל מה שעומד בדרכו. כן, כולל את אמא (היא היתה טעימה!). אבל הוא לא מצליח לברוח מההרגשה הזאת, ולמרות כל הזלילות שלו, הבטן שלו עדיין מקרקרת נורא (וזה רמז למודאגים), עד ש... לא, לא אקלקל לכם את הסוף הנפלא, המרגש, המפעים והמצחיק. זה ספר שאחריו אי-אפשר להמשיך בחיים כאילו כלום. הוא מבקש כמה נשימות עמוקות, וחיבוק גדול עם מישהו אהוב, ואולי כמה נהמות לקינוח. התרגום של דנה טל מעולה. חובה בכל בית שיש בו פעוטות וילדים שלפעמים קמים בבוקר עם זנב (54 עמ'), כעת במבצע באתר "עברית".

תכלת